נתקלתי בפוסט בפייסבוק שבו אנשים הסבירו איך הגיעו למקצוע שלהם. זה היה מעניין לקרא. נראה שבבחירת מקצוע יש עניין של תשוקה ורצון וגם הרבה עניין של מזל.
אני חיפשתי את דרכי הרבה זמן, עבדתי במעל 10 עבודות עד שהחלטתי שאני כותבת במשרה מלאה.
כן, לפעמים לא מגיעים ליעד בקו ישר אלא דרך מעקפים רבים.
וזה מוזר כי התשובה לכאורה היתה מונחת מתחת לאפי כל הזמן…
תמיד כתבתי. כשניסיתי למצוא משהו אחר, וללכת בדרך שונה, תמיד המסלול איכשהו נסגר וחזר לשם. למילה הכתובה.
בכיתה ג' כתבתי את הספר הראשון שלי. הוא היה עשוי מבריסטולים צבעוניים בצורת פרח גדול. לא סתם מילים בתוך ריבוע. המנהלת קראה להורים שלי, ובמשרדה החמיאה לי על הספר, וביקשה להציג אותו במשרדה. לא הסכמתי, לקחתי אותו מידיה ואחזתי אותו חזק. הוא שלי, ולא שלה!
בכיתה ו' היתה לנו "מחברת קשר" עם המורה, במקום לכתוב רגשות ומחשבות כתבתי לה סיפורים בהמשכים (כנראה שהרגשות כבר התחבאו בפנים). היא היתה קהל שבוי, של אדם אחד, אבל אני זוכרת שנדמה היה לי שהיא באמת מחכה לשבוע הבא, לראות לאן מתקדמת העלילה. קהל קטן, אבל טוב!
בסוף כיתה ו' ביקשו ממני ומעוד עדי אחת לכתוב ולהקריא את דבר השכבה. זו היתה הפעם הראשונה שעמדתי מול מאות אנשים והקראתי משהו שכתבתי. אני חושבת שהיום אני מתרגשת יותר במעמד כזה. מוזר.
מאז כל הזמן ביקשו ממני לכתוב את הברכות, ואת הקטעים הטיפשיים בחרוזים בספר מחזור.
בחטיבה זכיתי במקום השני בתחרות השכבתית של מי שקרא הכי הרבה ספרים. חברה טובה שלי זכתה במקום הראשון. קיבלתי את הספר השני בסדרת "הארי פוטר", יופי… כאילו לא קראתי מספיק, המתנה שלכם גורמת לי לקנות עוד ספר! (אגב, אל דאגה, היו לי חיי חברה… לא הייתי מוזרה. אהבתי אנשים וחברה, באותה מידה שנהנתי להתכרבל עם ספר טוב)
בתיכון גיליתי שספרות זה המקצוע הכי קל. עשיתי בו בגרות.
בצבא התמיינתי לדובר צה"ל, אבל בגלל וי טיפשי במנילה, נשלחתי לקצונה ייעודית. חבל, הייתי יכולה להיות בסטי של עמליה דואק.
אחרי הצבא, ערב אחד, בנזוג של חברה סיפר לי שהוא עיתונאי. נדלקתי על זה ממש. שאלתי אותו איך הוא עשה זאת? ובעידודו שלחתי מכתב למערכת עיתון. מה תגידו? זה עבד. נהייתי עיתונאית ב"ידיעות השרון", של ידיעות אחרונות. אחרי שני שערים וסיפור גדול עזבתי לטובת תואר ראשון באוני' העברית, בתקשורת -עיתונאות וסוציולוגיה-אנטרופולוגיה.
במקביל עבדתי במשרד יח"צ (עיצבן אותי שמישהו אחר לוקח מה שכתבתי ומחליף את שמי בשמו), בקייטרינג, בחנות תכשיטים, ובעיתון "פי האתון" של האוני' העברית. הייתי רכזת מערכת וכתבתי שני טורים כייפים. באחד ראיינתי סטודנטים בדירות שותפים מגניבות. ובשני, ניתוח עכשווי למאמר מוכר של איזה פרופסור חכם מן העבר. מלא ישיבות מערכת בבתי קפה ירושלמיים קטנים.
אח"כ ניסיתי להרוויח כסף. אז עבדתי בכמה סטארטפים, וחברות הייטק, אבל תמיד נמשכתי לתוכן, לקופירייטינג. היה כל כך קשה לשבת מול טבלאות האקסל האלה!
אז למדתי קורס קופירייטינג, ועבדתי בשני משרדי פרסום, ושוב בסטארט אפ שבו שילבתי יפה בין פגישות עם אנשים וגיבוש רעיונות לכתב.. ואז.. נו.. אתם כבר יודעים מה קרה. כמו במעגל קסמים, הגשתי שוב קורות חיים למשרה ב"ידיעות אחרונות". חיפשו כתבת ל'מיינט נתניה", של ידיעות תקשורת… מצחיק! כעבור עשור נחתתי באותו מקום. תכלס, הייתי מאושרת.
מאז אני עיתונאית, וחוצמזה, כתבתי ספר. שבקרוב אוציא לאור, כי חבל שגורלו יהיה זהה לספר הפרח החתיך שכתבתי בכיתה ג'.
מה עוד? יש לי גם בלוג, שפתחתי בימי האקסל… כי הייתי חייבת קצת יצירה בשעמומון הזה (סליחה, חובבי האקסל והטבלאות).
אתם כבר בטח מכירים, אבל אם לא – מוזמנים לבקר… ב"עדי כותבת על הקירות".
בינואר 2020 השקתי את הבלוג הזה "צ'יק ליסט", ואני ממש מתרגשת. זה המקום שלי באינטרנט. שלי ושלכן.
אז מה הביא אתכם למקצוע שלכם? מרוצים?
