סיפור הלידה של אילה ושל האימהות שלי

אף פעם לא התעניינתי בהם. אישיים, חשופים, מדממים. סיפורי לידה של נשים אחרות. אבל לפתע התחלתי לקרא הרבה הרבה מהם. הסיבה היא כמובן שהייתי בהריון. ראשון. לא ידעתי למה לצפות. התעניינתי בפרטים הטכניים, בסדר ההשתלשלות הדברים, במגוון הרגשות שהביעו הכותבות (בין העצמה ושיאים של נשיות לפחד וכאב).

חקרתי, למדתי. התובנה הראשונה שלי היתה שאין מה לנסות ללמוד מאחרות, כי בקטע הזה כל אחת שונה, וכמה שתתכונני, בסוף תופתעי. ובכל זאת נמשכתי לסיפורים האלה שהתפרסמו יומיום בקבוצות פייסבוק שהייתי חברה בהן.

חשבתי לעצמי שכשיגיע היום אכתוב גם אני את סיפור הלידה שלי, בתקווה שהוא יהיה מעצים ואופטימי ויעזור לנשים אחרות. עוד בבית החולים כתבתי אותו בראשי פרקים בפתק בפלאפון, כתבתי מהר כדי לא לשכוח. היתה לי תחושה שבקרוב לא יהיה לי זמן להתעסק בזוטות כאלה.

בסוף לא פרסמתי את סיפור הלידה שלי. ברגע האמת הרגיש לי חשוף ופרטי מדי לחשוף ככה מול כל עם ועדת הפייסבוק את הפרטים האינטימיים שהתרחשו בין כותלי חדר הלידה שלי.
ובכל זאת, לרגל הולדתו, או צאתו לעולם של הבלוג הזה, החלטתי לפרסם את הסיפור שלי כאן. זה יותר אינטימי עבורי מאשר בקבוצת פייסבוק גדולה ורבת משתתפות.

אני מפרסמת את הסיפור שלי, כי לדעתי הוא בסופו של דבר חיובי, אופטימי, ובשל כך מעצים, וזו בדיוק הקטגוריה של סיפורי הלידה שאני חיפשתי.

יש כאלה שאומרים שעבור נשים סיפורי לידה הם אות הקרב והצל"ש כמו סיפורי מלחמה עבור גברים. אותם אנשים גם רגילים לדבר על לידה כדבר כואב, ולצטט את הפסוק מהתנ"ך שאומר "בעצב תלדי בנים". עבורם, זה, סוף פסוק.

אני התייחסתי לחוויה הזו קצת אחרת, כאל תהליך טבעי, שאולי לא רצוף הנאה, אבל גם נסבל. עוד לפני שעברתי את זה על בשרי, ידעתי שזה יהיה בסדר. עובדה. האנושות עדיין לא נכחדה, ויותר מכך, נשים חוזרות על אקט הלידה יותר מפעם אחת. התכוננתי ללידה טבעית, וקיוותי שאזכה לכזו. מבחינתי, זו היתה אופציה יותר קלה מהאחרת בה אני תלויה באיזה מרדים ומחט ענקית. הלחיצה אותי המחשבהה שאהיה תלויה במישהו אחר, העדפתי לקחת את השליטה לידי, עד כמה שיתאפשר לי. אולי גם בגלל הגישה שלי, דברים התנהלו יחסית בסדר, אני מאמינה שמחשבה יוצרת מציאות, למרות שאין ספק שבלידה צריך גם הרבה מזל. אני יודעת. אני יודעת. אבל גם אופטימיות. לא?

עוד אכתוב על הגישות האלה יותר בעתיד, ובינתיים, הנה סיפור הלידה שלי:

אצלי הכל התחיל מירידת מים. למרות שהסטטיסטיקות אומרות שזה קורה רק בין 10-15 אחוז מהלידות. הו, כבר הפתעה ראשונה. את זה לא צפיתי. בחצות הלילה חשתי טיפוף לא מוסבר, וחשבתי שאולי מדובר ירידת מים. אבל זה לא היה כמו בסרטים, נהר שוטף לא גלש על השטיח. ואני הייתי עייפה, אז חזרתי לישון. בבוקר למחרת הטפטוף נמשך, כן? לא?.. לא ברור.. היו לי כרטיסים לסרט אז החלטתי להחליט אחריו. בסוף הסרט, אחרי לזניה החלטתי להתארגן וללכת לבית חולים כדי שהם יכריעו בסוגייה. ב- 16:00 הייתי במיון.

"מפה אתם יוצאים עם תינוקת!", אמרה לי הרופאה שבדקה אותי ואני הלבנתי. את זה לא צפיתי. חשבתי שעוד יש זמן… שישלחו אותי הביתה, אבל במקום זה  נכנסנו לחדר גדול עם נוף לים… נראה לי שזה פלוס נחמד בבית החולים לניאדו.  

כשהגיע זוג חדש קצת גירשתי אותם. הייתה לי תחושה שאני צריכה מרחב שקט. כן, אני יודעת, "מי את ומה חשבת לעצמך קווין אלזיבת!!!", גם לי היה לא נעים עם הגישה הטריטוריאלית החדשה שלי, אבל זו היתה תחושה עמוקה וכמעט חייתית. ידעתי מה אני צריכה. ובדיעבד, זה היה ממש טוב שהיה לי חדר לבד… אם הייתי נאלצת לחלוק את הרגעים שהיו צפויים לי בהמשך הערב עם אישה ובעל זרים, זה היה הזוי.

היו לי צירים כל היום. לא משהו קריטי לתחושתי, חשבתי בלב, זו בטח ההתחלה של ההתחלה. ההורים באו לבקר בערב והביאו ארוחה טעימה, אכלתי אותה על כדור פיזיו, לפעמים הערתי, "הנה, עכשיו היה לי ציר". כשבדקו אותי במוניטור לא היו לי צירים סדירים והאחיות נראו רגועות מאוד. אז תום הלך הביתה. התוכנית היתה ששנינו נישן טוב ובבוקר הוא יחזור ונעשה איזה הליכה לאורך הים כמו שהציעה האחות במיון, כשרק הגעתי.

נשארתי לבד בחדר הגדול שלי וניסיתי לישון, אבל הצירים הפריעו לי. לקראת השעה אחת וחצי כבר קפצתי מהמיטה בכל רגע, התעצבנתי על עצמי שאני לא מצליחה לישון כמו שצריך, ואיך יהיה לי כח מחר כשאני לא ישנה כל הלילה… יצאתי להתייעץ עם האחיות בדלפק של המחלקה, הן אמרו, "איך שאת מדברת ומתנהלת – יש זמן. ככה לא נראית אישה בלידה פעילה".

אמרתי להן, שכרגע אין לי ציר, אבל בוודאות הם הופכים תדירים יותר. הן לא התרשמו אז חזרתי לחדר והמשכתי בכל פעם לקפוץ מהמיטה. בשלב מסויים הסתובבתי בכל החדר, נכנסתי לשירותים, יצאתי, חזרתי למיטה, נשענתי על המראה, וחשבתי לעצמי שאם הזוג הזר היה איתי כאן עכשיו, במיוחד הגבר הלא מוכר, זה היה יכול להיות מאוד לא נעים לשני הצדדים… עד 2 וחצי בלילה "רקדתי" ככה עם עצמי, כשבראש חשבתי כל הזמן "בטח יש עוד המון זמן עד שבאמת יגיעו הצירים הכואבים".

זה לא שלא כאב לי, אבל מסיפורי הלידות של אחרות, חשבתי שיהיה יותר נורא. גם האחיות אמרו לי שאני רחוקה – אז האמנתי להן, עד שבהפתעה הגיע ציר שלא השאיר מקום לספק. רצתי אינסטינקטיבית לשירותים בתחושה שעלי לדחוף… ומשם באמצעות כפתור, שגאון מי שהתקין אותו בדיוק במיקום הזה, הזעקתי 2 אחיות.

"עכשיו את נראית בלידה פעילה", העירה האחות שלפני שעה ניפנפה אותי בלי להביט בי במבט שני.

"מה את אומרת?!", חשבתי לעצמי. הן הסיעו אותי על כיסא למיון.

רופאה בדקה אותי והכריזה בפליאה, "10, פתיחה מלאה!".

אני לא יודעת מי היתה יותר מופתעת, אני או היא. כנראה אני. "מה עשר? מה?", אני לבד פה, וזה לא היה בתוכניות ככה…  

טלפון בהול לתום ואמא. תום מגיעה בתוך רבע שעה, אני כבר בחדר לידה. רגיל. לא חדר לידה פעילה שעליו הגשתי טפסים, והתקבלתי אחר כבוד.

"זה כבר מאוחר מדי", אומרת אחות מבוגרת וחייכנית שכניסה אותי לחדר לידה רגיל אבל מבטיחה שגם שם יהיה פעיל. האחות עזרה לי להתקלח, "המים על הבטן מרגיעים", היא אמרה, ואני זרמתי איתה, והמים זרמו לי על הבטן, ואי אפשר לומר שהייתי רגועה, אבל יחסית היה בסדר.

אמא הגיעה כעבור שעה. אבא שלי מסתבר בחוץ.

"שתבוא לומר שלום", אמרתי לתום, ואמא נכנסה שעה אחרי שהתחילה הלידה, אחרי שכבר הייתי במקלחת ואחרי כמה תנוחות עמידה קצת משונות אבל מאוד "טבעיות" וגם איזו תנוחת תלייה מפחידה וחשופה. עכשיו כבר הייתי במיטה. על הגב, על הצד, פעם אחת על ארבע.

היא נעמדה מהצד השני של המיטה והעניקה חיוך ויד מרגיעה. מהצד השני תום דאג למוזיקה, שתיה, עידוד וגם תפיסה של הרגל כשכבר לא היה לשרירים כח להניף אותה באוויר. באמצע צרויה ומרגלית, המיילדות שהיו איתי. לפעמים הגיעו עוד מבקרים מעודדים. כמו האחות במחלקה שבאה ואמרה שאני גיבורה, ואיך בכלל לא נראה שכאב לי כל הזמן שהייתי במיון. רציתי לומר לה, "האמת שכאב לי, וגם שמתי לב שהצירים הופכים להיות מאוד צפופים וכמעט אין טעם לעלות למיטה ולנסות לישון אבל לא הבנתי שזה זה. שזה שיא הכאב.. שמדובר בפתיחה 8.. 9.. עד הציר שהעברתי בשירותים ופתאום הרגשתי צורך ללחוץ. איך לחצתי מבוהלת על הכפתור, חחחח מצחיקה.. מה חשבת.. שבדחיפה אחת היא תיפול לשירותים?", אבל רק חייכתי אליה.

מאז שאמא נכנסה היו עוד שעתיים של לחיצות בפתיחה 10. זה נמשך ונמשך. בשלב מסויים רצו לעשות לי חתך חיץ. תום עודד, "מה שהמיילדת אומרת… היא יודעת". אני הייתי כאובה ופחדתי מחתך כזה, והחלטתי בחששות כבדים – שלא. המיילדות הקשיבו לי. חשבתי שאם רק אנשום נכון וארצה בתינוקת שלי היא תבוא. התחלתי לעבוד על עצמי מנטלית. לומר לעצמי שאני מוכנה לקראתה. שזהו נגמר ההריון ואני צריכה לפגוש את ביתי ולהפוך לאם. שזה יהיה טוב…

כן כנראה שהריון שלם לא הספיק. העבודה המנטלית הזו קרתה ממש בחדר הלידה מבחינתי.

בין הצירים ניסיתי להירגע לגמרי, לצבור כוחות. שכבתי שם מחוייכת כמעט, תחת ערפילי סמים טבעיים. ניסיתי לנשום ולשכנע את עצמי להיפתח לקראת העתיד. בינתיים הגוף החל להתעייף, המיילדות הסבלניות נראו מעט לחוצות. בשלב הזה הייתי כבר שלוש שעות בחדר הלידה. לא מעט. די הרבה אפילו. אני יודעת עכשיו ששלוש שעות הן זמן שאחריו מתחיל הצוות בהתערבויות. כשהרופאה הגיעה ידעתי שאני חייבת להוציא אותה. באותו זמן נכנסה עוד מיילדת, רוסיה חזקה כזאת, שבאה לעזור ולתת פוש אחרון. אני לא יודעת מה שמה. אבל אחיזתה הרכה והחזקה, והקביעה שבציר הבא היא יוצאת, חד משמעית – עזרו.

זהו. רציתי שתצא. עכשיו אני והתינוקת צריכות לפעול ביחד. עכשיו ולעולם.

אין חתך חיץ. יהיה מה שיהיה. נקווה שיהיה טוב. עוד דחיפה ועוד ועוד ועוד, שיניים חשוקות… נשימה אחרונה והראש יצא. לרגע כבר לא האמנתי. ואז עוד דחיפה והיא בחוץ. עלי. 2.910 גרמים של תינוקת בוכה.

השעה 6:33, שעת אילת השחר. גשמי ברכה מחוץ לחלוני.

תום סיפר שהיא יצאה כחולה ומיד הפכה אדומה והוא התרגש עד דמעות. אני הייתי די מרוטה וניסיתי לתפוס אותה וללטף. המיילדת חיכתה עד שהשלייה תפסיק לפעום ותום חתך את חבל הטבור.

"עכשיו ללחוץ שהשליה תצא…", המיילדת מורה ואני חשבתי, "לאאאא אין לי כח!". אבל בלחיצה אחת היא מחליקה החוצה. תודה לאל היא מושלמת. זריקת פיטוצין שלא ירד דם.

עכשיו נכנס החייט. לתפור אותי. אני חוששת. אין לי כח לעוד כאב. למה זה לא נגמר כבר? מחכה לגזר הדין… כמה המצב גרוע. האם הייתי צריכה להקשיב למיילדת? עדיף היה שהיו עושים לי חתך חיץ?

הרופא בא ומתבדח. נוגע בי ואני אומרת שזה כואב. הוא כמעט מתחיל לתפור ואני מבינה שהוא לא יודע שאני בלי אפידורל. צעקתי לו את המידע החשוב. הוא היה קצת בשוק, אבל התעשת, זנח את הכלים ונתן לי זריקת אלחוש. הוא מתחיל לתפור ובעיני זה נמשך נצח. אני מפחדת. כן אני מצחיקה. מפחדת מהזריקות יותר מהצירים…

גזר הדין חתך של 1-1.5. הוא מוסר למיילדת.
"מה זה אומר?", אני מבקשת הסברים.
"עדיף מחתך חיץ. זה לא נורא בכלל", כולם אומרים לי, ואני מרוצה.
זהו, עכשיו באמת זה נגמר.

צרויה המיילדת, מרחה לי שני קווים של ורניקס (חומר העוטף את התינוק כשהוא יוצא לאויר העולם) על הפנים. זה הזכיר לי אותות קרב של חברה שבטית- ילידית. משהו מערבות דרום אמריקה. כולנו בסוף שבטיים. ילדיים. ילדותיים.

התינוקת שלי הוצמדה אלי וינקה הרבה. בחדר לידה. כמו שרציתי. כמו שידעתי שצריך. היא הרימה ראש וכיוונה את עצמה לעוד לגימה. היא ידעה מה לעשות הרבה יותר טוב ממני. ממש מצטיינת. זה, גם רשמי, האחות חייכה ואמרה "אפגר 9".

כל הצוות אמר שאני לביאה. לא צעקתי בכלל וילדתי בגבורה. הצחיק אותי התואר הזה, "לביאה". הוא מאוד נפוץ בסיפורי לידה, חלק מאוצר המילים שנשים אוהבות להשתמש בו בהקשר של לידה. עכשיו גם לי הצמידו את התואר הזה.

אבא שלי נכנס. הרים את הנכדה הראשונה שלו בהתרגשות.

"הצלחת! זה בגלל שאת ספורטאית", הוא אמר. אני לא. הכל תלוי בעיני המתבונן… אבל הבנתי למה הוא התכוון הפעלתי שרירים כמו שמעולם לא הפעלתי.

הצטלמנו. אבא ואמא ישבו איתה והתחבקו. נתנו לי להישאר הרבה בחדר לידה. חשבתי לעצמי שזה טוב… כי אני לא יכולתי לקום מהכסא. פתאום התחלתי לבכות. גם תום. זהו. הכל נגמר. המתח המטורף עבר. עשיתי זאת. אמא אמרה שגם היא בכתה בלידה שלי. איזו התרגשות.

אחות נכנסה והצעה לי אינפוזיה של אקמול לדם, כדי להירגע קצת. בשלב הזה הייתי כל כך עייפה, שכבר היה קשה לי להחליט, מזל שזו החלטה שטותית, הנהנתי לחיוב. משם ישבתי על כסא גלגלים ונכנסתי לחדר במחלקת יולדות. רציתי לישון. עם שאריות הקקי הקטן שציירה התינוקת שלי על בטני, עם קצת דם על הרגל. היא רק רוצה לישון.

מה אחר כך?
יום של כאב שרירים. כאב בטוסיק כמו אחרי מסע אופניים. מרגישה קצת נכה. מתקשה לקום מהמיטה ולשנות פוזות. טוב… בכל זאת תפרים. אבל רק דרגה 1. זה טוב. תהיה לי החלמה טובה ומהירה יותר מאשר אם היו מבצעים בי את החתך שלא רציתי. התינוקת שלי מתוקה ממש. בובה. ומתייפה מיום ליום. אנחנו מוקסמים ממנה.

שמה בישראל אילה.

אני מביטה בה ולא מבינה איך כל זה היה לי בבטן. 2.910 קילו של תינוקת ארוכה ומושלמת. פלא. קסם של ממש!

כאן נגמר סיפור הלידה שלי. כל אחת יכולה לקרא אותו אחרת. אני פירשתי אותו כטוב יחסית. חוויה לא קלה, אבל גם לא קשה מדי. הצלחתי. וזוהי רק ההתחלה לה לה.

סיפור לידה במספרים:

1. ירידת מים בשבוע 37.6
2. 12 שעות של צירים
3. 3 שעות בחדר לידה עם פתיחה 10
4. אינספור דחיפות
5. פלייליסט שכלל 15 שירים
6. וחזר על עצמו 4 פעמים
7. אילה נולדה בשבוע 38.0
8. במשקל 2.910 קילו גרמים
9. ויצאה מבית החולים במשקל 2.700 קילוגרמים
10. בשלב מסויים היו איתי 3 מיילדות
11. 2 הורים
12. ובן זוג 1
13. ציון אפגר 9
14. שעה לידה 6:33
15. תאריך לידה 18.10.18 – פעמיים חי. פעמיים חמסה.
16. מזל מאזניים
17. 3 לילות ו-3 ימים היינו בבית החולים
18. תינוקת 1 מהממת
19. 2 הורים מאושרים
20. עוד משפחה 1 נוצרה בישראל.