"לא נעים להודות, אבל דווקא כייף לי עכשיו" – אמא א' בשיחת הטלפון השבועית עם חברה שלה.

"זה זמן מצוין להכיר יותר טוב את הילדים" – מהנהנת מרחוק החברה דרך הזום.

"יש לנו לוח זמנים: בבוקר הילדים לומדים, אחה"צ משחקים והולכים לישון בדיוק בשבע וחצי" – עורכת דין בעבר, סופר נני בהווה.

"אנחנו מבלים עם הילדים כל הזמן. חוצמזה, עובדים מהבית. משרה מלאה, וודאי", וונדרוומן מהפרברים.

אלה מבחר ציטוטים שאספתי מחברות, מהרשת החברתית ומתוכניות האקטואליה בטלוויזיה. בהתחלה חשבתי שזה נחמד שכולן רואות את חצי הכוס המלאה. באמת, כמעט מעורר השראה. אחר כך, נמלאתי בתחושת מועקה.

חושבות שהקורונה מפחידה? שמלחיץ לראות פוליטיקאים שמכרסמים ביסודות הדמוקרטיה בחסות הוירוס המסתורי?
אז שתדעו שבימים האחרונים אני מוטרדת מכך שנראה שבלי שאנחנו שמות לב, גם הפמיניזם סופג פה פגיעה קשה. אני מתחילה לחשוש שייקח לו שנים להתאושש.

אמא שלי לא אוהבת את המילה "פמיניזם", וזה מצחיק כי היא מאוד מאמינה בערכים שמסתתרים מאחוריה.
בעיניה זו מילה שיש בה כוחניות, והיא.. נו.. פשוט לא נעימה כזו. אני מעולם לא הסכמתי איתה. לדעתי זו מילה נהדרת.

ובכל זאת, כדי שנהיה באותו עמוד, תקציר מקוצר שבמקוצרים על אחת המהפכות החברתיות החשובות בהיסטוריה האנושית בשורות הבאות:
הפמיניזם נולד אי שם במאה ה-19 כשקבוצת נשים שכונו "סופרז'יסטיות" חשבו על רעיון מהפכני לפיו מגיעות לגברים ונשים זכויות שוות. הגל הראשון של הפמיניזם, הליברלי, התרכז ברצונן של נשים לרכוש השכלה, לעבוד, לקבל הגנה מפני אלימות במשפחה, ולהצביע. זה לקח כמה עשורים, אבל בסוף זה הצליח. לאחר מלחמת העולם הראשונה התחילו בחלק מדינות אירופה לאפשר לנשים זכויות הצבעה. בחלקן הרבה אחר כך.

הגל השני של הפמניזם, הרדיקאלי, גרס שלא מספיק שינוי אלה שנדרשת ממש מהפכה, כי נשים לא רק מופלות אלא ממש מדוכאות. הטענה היתה שהחברה מסלילה נשים לתפקידים מסוימים, ויש מקום לערער על זה, למעשה כדאי לחשוב מחדש על כל מה שלמדנו. נדרש שינוי חינוכי ותודעתי לגבי זכויותיהן של נשים ובכלל על הדרך שבה מותר לדבר אליהן, להתייחס אליהן (מי אמרה צביטה בטוסיק מהמעסיק ולא קיבלה?).

בשנות ה-90 החלו להטיל ספק במוסכמות למה שנחשב "נשי" בגל הראשון והשני של הפמיניזם. זה מתחיל להיות קצת פילוסופי, אבל בבסיס הטענה היא שעד עכשיו הפמיניזם יוצג על ידי האישה הלבנה ממעמד הביניים, כשלמעשה יש הרבה סוגים של נשים ולכולן יש מקום (שחורות, לסביות, קווריות, ועוד).

אז מיהי האישה המושלמת?
נו… זה תלוי איזה גבר שואלים… או יותר נכון באיזה עשור הוא חי. ועכשיו ברצינות, זה לא רק במוח שלהם, זה גם אצלנו, ביג טיים.

לכולנו יש את הדימוי הקלאסי של האישה המושלמת והצייתנית משנות ה-50 של המאה הקודמת שבישלה במטבחה המצוחצח שלה תבשיל טרי. סינר הדוק מונח על מותניה הצרות. בשנות ה-80 נשים כבר יצאו לעבודה בחליפות מחוייטות וכתפיים מודגשות. בשנות ה- 90 כולן רצו להיות גם וגם. אמא, עובדת במשרה מלאה, רעיה. יש שיגידו שבסוף מכל הגם וגם וגם הזה הן זכו בעיקר לתחושת אשמה על כך שהן לא מספיקות כלום. בשנים הבאות היו פמיניסטיות שהדגישו את העניין הזה, שאי אפשר להשיג הכל – כי אז את לא משיגה כלום, והטילו ספק בכך שנכון לאישה לרצות לעבוד במשרה מלאה, 9 שעות ביום. הן בחרו להישאר בבית עם הילדים ולחזור באיזשהו אופן לאידיאל האישה המושלמת שנשארה בבית לטפל בילדים, בעציצים ובבעלה. כן, לאורך העשורים היו לערכי התנועה הפמינסטית גם מעין חזרות לאחור. נשים הן יצור מורכב, ומותר להן לשנות את דעתן.
אז מה האידאל הנשי הנכון? הכל נכון. וזה כל היופי.

כל אחת יכולה להחליט מה טוב בשבילה – כך גורס הפמניזם הפוסט מודרני. יהיה זה מתנשא להחליט מה הדבר האולטימטיבי עבור כל הנשים בעולם, מפני שכל אישה היא אחרת, יש לה רצונות, חלומות וחשיבה משלה. בשנים האחרונות נדמה שיש מקום גם לאידיאלי יופי שונים (היי, קים קרדשיאן, רותם סלע או קרן פלס) ויש גם מקום לכל מני סוגי אמהות (אלו שמחזיקות את משק הבית על כתפיהן, שעובדות חצי משרה או שנשארות בבית לגדל את הילדים בשנים הראשונות והכה חשובות של חייהם). וזה טוב. וזה מאפשר. כל אחת יכולה לבחור את המקום שלה – ואם זה לא חופש ושוויון – אז מה כן?

אז למה אני חוששת עכשיו?
כל הקורונה הזו החזירה ביום אחד את כל הנשים הביתה. רוב המובטלים החדשים, מעל מליון בימים אלה, הן מובטלות. שנים של מהפכות וגלים פמיניסטיים נמחקו על ידי הצונאמי הזה ששמו קורונה. עד לפני כמה שבועות קבוצות פייסבוק של "אמהות משקיעות" חיו לצידן של "אמהות שוקעות" באחווה. היום, לפחות לפי מה שאני מרגישה בשטח, השיח השתנה. כולן מבקשות להצטיין בג'וב הזה שנכפה עליהן – להיות אמא בבית, במשרה מלאה. כי זה צו השעה, כי זה בא ללמד אותנו משהו, כי לא נעים להודות ש"לא כל כך נעים לראות גן סגור".

נשים ואימהות שעד עכשיו עבדו למחייתן בעבודה שלשמה למדו שנים, בעסק שאותו בנו בעשר אצבעותיהן נשארות עכשיו בבית ובונות פאזל עם הילדים. שזה נחמד אל תבינו אותי לא נכון, אבל כשאחר כך מגיעה שעת התה של הבובות, ולאחריה משחק כדורגל בסלון ואז כלים וכביסה… ואין פנאי לחשוב על העסק והלימודים ומה שעד רגע היה פסגת השאיפות וההגשמות בחיים – זה מזכיר קצת את האישה האידיאלית ההיא עם הסינר הפרחוני משנות ה-50.

נדמה שכולן כבר הסכימו: אין טעם לומר שקשה. ככה זה עכשיו. אין מה לעשות. סתם למרר בבכי זה ילדותי במקרה הטוב וגובל בחוסר הבנה של המציאות במקרה הרע. ואי אפשר לקבל עזרה מסבא וסבתא כי זה יהרוג אותם. את לא רוצה להרוג את סבתא, נכון?

אז תנשכי שפתיים, תעלי חיוך על השפתיים ותספרי לכולם כמה כייף לך עכשיו בבית. שזו תקופה נהדרת למשפחה. שזה זמן נפלא להתחבר לילדים. אל תזכירי לרגע שאת קצת מודאגת כי אולי העסק שבנית במשך שנים יתרסק, אל תתרכזי בעובדה שהלימודים והידע שצברת חיים שלמים פתאום לא רלוונטיים… ובכל זאת, למדנו משהו היום. אז מה למדנו?

בשעת משבר חברתי, כלכלי, בריאותי – האישה מצופה לחזור למקום הנחמד שלה במטבח, להיות אשת איש נעימה, לחשוב על פעולות יצירתיות להפגת שעמומם של הזאטוטים, ואם קצת קשה לה אפשר תמיד לנשום אויר הרים מפסגת הררי הכביסה שלה. אבל מהר. כבר צריך לקפל, מה יש לך לעשות שיותר דחוף מזה עכשיו? את גם ככה בבית כל היום. כלום, אה? יופי! אז מה הבעיה?

חיוך תמיד הופך כל אחת ליפה יותר, ובזמנים כאלה, כולנו מחפשים קצת יופי. מלחמות יש לנו מספיק – אז אל תתחילי עם פמיניזם עכשיו. ותחייכי. 

הבעיה בעיני היא שאין מקום פתאום לשיח אחר. שדמות האישה הקרייריסטית שמקנה לילדיה ערכים כמו דבקות במטרה והגשמת חלומות אישיים נראית עכשיו רלוונטית כמו החצאית הפרחונית שקניתי לכבוד האביב. היום יש רק מודל נכון אחד – האם שנשארת בבית בבגדים נוחים, וחושבת על לו"ז לילדים שכולל פעילויות לימודיות, העשרה חינוכית, מזון בריא ומשחק נחמד. זו שבכל הלחץ הזה גם מחייכת. הרי חיוך תמיד הופך כל אחת ליפה יותר, ובזמנים כאלה קשים, כולנו מחפשים קצת יופי. מלחמות כבר יש לנו מספיק (צריך למצוא חיסון לקורונה, להקים פה ממשלה, לצאת מהמשבר הכלכלי) אז אל תתחילי עם פמיניזם עכשיו. ותחייכי. 

אני יודעת שזה אולי פוסט מעט פרובוקטיבי, ודווקא בגלל זה חשוב לי לדעת – מה אתן חושבות? עיצבנתי אתכם? מסכימות? צריכות עוד לחשוב על זה קצת?

1 מחשבה על “פמיניזם ואמהות בימי קורונה”

  1. פינגבאק: זוגיות בימי בידוד חברתי | chickList - צ'יק ליסט

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה