איך חוגגים מעבר אל שנה לועזית חדשה? יש טעם לציין? הרי רק לפני שלושה חודשים חגגנו את ראש השנה עם תפוח ודבש. ב"סילבסטר" הזה חברה הזמינה אותנו לחגיגה עם עץ אשוח מקושט, האמת נשמע כייף. בנוסף, הוזמנתי לריטריט REVIVE של ניקול גולדמן. מטפלת רב תחומית בשיטת יוגה תרפיה ומלווה רוחנית. בתוכנית היו תרגילי יוגה, תפילה לשנה החדשה, סווט לודג, ריברסינג, טעימה מהשבטים האינדיאנים וחגיגת סילבסטר. אני אוהבת חגיגות מרובות משתתפים ושמלות נצנצים, אבל הפעם החלטתי לחגוג לי עם עצמי (ועם טייץ מנומר).
אינדיאנים בעמק חפר
נסעתי למושב אומץ, במקום מדהים שנקרא "אדם וגנו" של אמנדה ותומר פיין. בשטחו גובלים פרדסים וגם קני סוכר גבוהים. מן ערבוב מתוק של ארץ זבת חלב ודבש עם ארץ טרופית יפה. המקום היה טבעי ופשוט ומכאן בעיני נבע קסמו הרב. אין כמו להתחבר לעצמך בטבע. נדמה לי אפילו שזה בלתי אפשרי אחרת. הגעתי ביום שישי בצהריים ועזבתי בשבת אחר הצהריים, ביממה הזאת הספקנו לעשות הרבה.
צחצוח שיניים בצל הדקלים 
אוהל טיפי וקני סוכר 
ניקול היוגית
נחתנו היישר לריברסינג של נמרוד קופמן שלווה בשירתו של נתנאל גולדברג. סשן הנשימות הזה היה שונה מאוד מסשן קודם שעברתי. נמרוד ליטף בקולו ובהנחייתו ונתנאל שר לצידו בלייב עם מיקרופון ולב נוכח ועשה לי טוב הלב. הוא שר כל כך יפה, כמעט לא סביר שהקהל שלו עצם עיניים ונח על מזרון בעוד שהוא נתן את הנשמה על הגיטרה. הקול שלו מלאכי, מרפא, ואני שמה כאן פס קול, כי לפעמים מילים לא יכולות לתאר, אבל הלב יכול להרגיש.
בסשן הזה הרגשתי עיניים טובות שמקרינות עליי אור נגוהות. הרגשתי אהובה, מוגנת ושמחה. כמו ילדה קטנה שלא יכולה לעשות שום רע לעולם. ילדה טובה שסבתא שלה מביטה בה באהבת אין קץ. וזהו. קטן כזה. אבל גדול. וחשבתי שאני צריכה להסתכל על עצמי ככה לעיתים יותר קרובות. ולהיכנס לחדרים זרים עם התחושה שסבתא שלי יושבת בשורה האחרונה ומביטה בי. ולהסתכל ככה בדיוק גם על אחרים.
ריברסינג – נשימה מעגלית
אחר כך עשינו יוגה, רגועה, מפנקת, מגמישת איברים. מגמישת מחשבה. ניקול הקפידה על תרגול נעים, בדיוק כזה שמתאים לשישי בצהריים.
אכלנו אוכל טבעוני שהיה מאוד טעים! אומרים שאוכל זה מזון לנשמה, ולא טועים – האומרים האלה. במיוחד במקומות כאלה, ריטריטים חושפניים שבהם אנשים קצת משילים הגנות, וחושפים את הלב – מזון לנשמה הוא מצרך חשוב. לפחות כמו מזרון יוגה. ירדן, הטבחית, בישלה לנו מרקים טעימים, וסלטים פרשיים, ואפילו לחם כוסמת.
לרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך – מול כולם
האירוע המרכזי של הערב היה סדנא של אקססטיק דאנס. במה זה שונה ממסיבה רגילה? לא בהרבה לדעתי, אולי בדבר אחד די משמעותי, בעוד שבמסיבה אנחנו באים בעיקר לראות ולהיראות, כאן אנחנו רוקדים עם עצמנו בשבילנו. "תרקוד כאילו שאף אחד לא רואה", ככה הרגשתי. ככה רקדתי. שיר רדף שיר, מוזיקת עולם, מסרים מעצמים, זוהר בר שלום בחרה פסקול מקפיץ, מלטף, מחשמל, מרגיע. אבל גולת הכותרת היתה ללא ספק השירים ששרה לנו בסוף, בעודנו שוכבים על הרצפה. הופעה שניה לאותו היום שאני לא רואה את הזמרת. ואיזו זמרת. התאהבתי בה מהצליל הראשון. ואני לא כזאת שמתאהבת בקלות, אבל בזוהר היה קשה שלא. בסוף הכתבה אשים לינק של שירה שלה. תשפטו בעצמכם. כלומר, תתאהבו בעצמכם. וכשהיא עברה מעליי עם גיטרה פתחתי עיניים וראיתי מקרוב קרוב. ונשמתי את הטוהר הזה היא הביאה איתה.
אחר כך הלכתי לישון. שמעתי על קבוצה שמתארגנת להרמת כוס תה במטבח אבל אני רציתי להישאר איתי. זו שאני אוהבת, ועושה מאמץ לחזור ולשזוף אותה תמיד במבט חם וטוב.
ריטריט יוגה לסילבטר
קמנו בזריחה למדיטציה, וקיבלנו את 2022 בהודיה. בישיבה מזרחית, השמש עולה בין אוהל טיפי לבן לשורה של קני סוכר. ניקול הציעה בכל בוקר לפני שקמים מהמיטה לנשום רגע ולומר תודה, להוריד רגל אחר רגל לרצפה בשמחה שהן קיימות ומוכנות לשאת אותנו לעבר יום חדש. חשבתי שהיום יכול להיות נעים יום כשהוא מתחיל ככה.
אוהל אינדיאני בלב מושב אומץ
שיאו של היום השני היה סדנת הסווט לודג', מעגל הזעה באוהל חשוך. על אדמת חמרה אדומה מול קני הסוכר ערכנו טקס אינדיאני של שבט הלקוטה. נכנסנו לאוהל נמוך שבמרכזו יונחו אבני בזלת בוערות. אמנדה פיין הסבירה את כללי הטקס. ניגשנו ותיישבנו על הרצפה בזה אחר זה. תומר, איש האש העביר לה 8 אבנים גדולות ואדומות היישר מהמדורה, ומבטן האדמה. הן הונחו כלאחר כבוד במרכז המעגל ואז הדלת נסגרה. אמנדה התחילה בהודיה על המים, משם הכל התערפל לי בגלל האדים שנוצרו כשהיא שפכה מים על האבנים החמות. תומר סגר את הדלת, היא המשיכה לדבר אבל אני לא שמעתי כלום, אני חושבת שחטפתי התקף חרדה.
אני לא חברה של מקומות סגורים, צפופים וחשוכים. חובבת חמצן אנוכי. נשימה בשבילי זה עניין חשוב כזה (והאמת שכאחת שלא אוהבת סאונות רטובות ומתחילה להתעטש כשמסדרת ארון חורף קיץ התלבטתי אם להיכנס לאוהל הזה). אבל נכנסתי כי כמו שאני אוהבת לנשום ככה אני סקרנית. אז חוויתי התקף חרדה, או איך שלא קוראים לסיטואציה שבה את מרגישה שאת לא יכולה לנשום ואין סיכוי שתצליחי לעבור שני מטרים כדי להגיע לפתח האוהל, כי תיפלי לאבנים החמות או תמותי קודם. מזל שנזכרתי בהנחיה של אמנדה להישכב קרוב לאדמה כי שם יש אוויר וקרירות. אני גאה לומר שאחרי שההתקף עבר, ואני עברתי בעצמי קרוב יותר לדלת הצלחתי להישאר שעה וחצי בתוך האוהל. על האבנים החמות הניחה אמנדה צמחים ותבלינים שהדיפו ניחוחות משכרים, ואני הרגשתי שזו אינהלציה כזו של הטבע שמנקה את הגוף מבפנים.
היו ארבעה סבבים שבהם הדלת נפתחה, ונכנס אוויר חדש, ואני מודה שחיכיתי לזה, אבל גם הצלחתי להיות שם ולשמוע הסברים ותפילות על אדמה וההתחברות שלנו אליה, על השורשים שנעמיק לשנה החדשה ועל הפירות שיגיעו. היא הסבירה על סבא שמש שנותן לנו אור וחום וגם על האש שמעניקה יצירתיות, שובבות, תשוקה – היא מגיעה אחרונה אבל היא כה חשובה. אני כבר החלטתי שהשנה הזאת תהיה בסימן יצירה שמחה וחזרה לחדווה שבאומנות הילדותית. שרנו את המילים של הרב קוק וביקשנו כנפיים, ונשמנו אדים מתוקים ובעיקר הזענו המון. וכשהייתי צריכה קצת קרקע קרה וטובה לשתי את אדמה המרה שתחתיי, נתתי לאצבעותיי להתפלש בה בהנאה.
מדורה לסווט לודג'
כשיצאתי וישבתי מול האש חשבתי לעצמי, שכל הטקסים האלה שאנחנו עושים: נושמים, מודטים, רוקדים ואפילו נכנסים לאוהלים מיוזעים לשעה וחצי הם בסוף פעולות שחשיבותן גוברת בגלל המילים שנאמרות שם. ההחלטות הקטנות שאנו מקבלים עם עצמינו הן העיקר. ועד כמה שהחוויה הילידית הזאת היתה לי מעניינת, דווקא היא זו שנתנה לי להבין ש… בסופו של דבר הכל בחיים יכול להיות טקס משנה עולמות, מגדיר זהויות, מצמיח כנפיים, פותח דלתות לשנה חדשה – אם רק נאמין בכך.
כל רגע בחיים יכול להיות רגע של מיינדפולנס והתפעלות, אבל אם אנחנו צריכים לפעמים קצת עזרה טוב לדעת שלא צריך ליסוע רחוק מדי, עד עמק חפר ליתר דיוק.
ישבתי מול המדורה שחיממה את גופי שיצא מאוהל מיוזע לקור של חודש ינואר. שיתפתי חברה חדשה במחשבות האלה, התובנה הזו שהכל בתוכי. אני יכולה לעשות לי כל יום טקסים קטנים. או להחליט שאני נותנת לעצמי יום שלם, מנוחה, הפסקה מהשיגרה ובאה לריטריט דחוס בטקסים, ותובנות, ושירים ואנשים טובים.
תכירו את זאזו, זוהר בר שלום:
ואיך אתם מקדשים את היומיום בטקסים קטנים? שתפו אותי בתגובות
