סווינג – לשיר את רוח התקופה

סווניג הוא מחזה מוסיקלי חדש של תיאטרון חיפה מאת ובבימוי צביה הוברמן

אני כל כך אוהבת מחזות שלוקחים אותי ברגע לעולם אחר, כלומר, זה אותו העולם שלנו, אבל כמעט מאה שנים אחורה, עם ערכים שונים, דיבור אחר, לבוש ססגוני יותר ואקטואליה שונה – גם תל אביב המוכרת מרגישה שונה כל כך. השנה היא 1942. והמחזה שלנו מתרחש בתל אביב השקטה, שסביבה העולם בוער. טוב, אולי היא לא בדיוק שקטה, זו היא תקופה שבה אפשר לבחור לבלות לילה של שכרון חושים בעשרות מקומות בילוי תוססים וסוערים.
אנחנו האורחים של קפה "ריץ", שנחשב לאחד ממקומות הבילוי המצליחים אליו מגיע קהל מגוון של קצינים בריטים, ערבים עשירים ויהודים שנמלטו מאירופה. מופעי הבידור ב"ריץ" לקוחים היישר מסרטי הקולנוע של התקופה ומספקים רגעים של שפיות ותקווה. כשמציעים למנהלת המועדון, מיי פיינגולד, לשיר בעברית היא אומרת, אנחנו רוצים לגרום לבריטים להרגיש בבית, וליהודים שבלבנט להרגיש קצת מההוד וההדר שבאירופה.

ואם כבר הזכרתי את פיינגולד, כוכבת המחזמר שלה שמורים קטעי הסולו המרגשים ביותר והתלבושות המהפנטות מכולן, אז אסכם שהיא פשוט וואו.
כן, אפשר להכביר במילים, אבל אני רק אומר, שעל התו הראשון שהיא הוציאה מגרונה חשבתי לעצמי – למה אני לא שומעת אותה יותר ברדיו? היא זמרת פשוט מעולה!
וגם, שבשיר האחרון, כשהיא עלתה לגבוהים גבוהים, הרגשתי, ממש באמצע המצח, את ההתרגשות של אומנות טובה, איך פתאום תו אחד נוגע בך ככה, שלרגע את שוכחת הכל.
ולפעמים זה מה שאנחנו צריכים, לא? לשכוח לרגע. להתרגש. לרקוד בכיסא ולדמיין שמגישים גם לנו בירה צוננת בריץ של שנות הארבעים בתל אביב.

ובין הריקודים המהנים, התלבושות הנפלאות והאווירה הקסומה, נרקמת עלילה רבת תהפוכות שיש בה יצרים, בגידות, שקרים וסיפור אהבה גדול מהחיים.
אנחנו מגלים שגם הטובים רעים, וגם הרעים טובים, ואולי שזה בעצם לא כל כך פשוט להחליט מי טוב ורע בתקופה שבה לרקוד זה מותר, אבל לא עם בריטים, כי אז יכעסו עליך מהמחתרת היהודית, ומצד שני לעצבן את הבריטים זה לא כדאי, ועל הערבים, שלא נתחיל בכלל לדבר. כן, פוליטיקה של 1942, אנחנו לא באמת מתגעגעים.
אגב, לקראת סוף המחזה, כשהבריטים עוזבים את ארץ ישראל, אחת הדמויות פונה לקהל ואומרת, אנחנו עוד נתגעגע אליכם, חשבתי שזו בטח שורה שנוספה לאחר מאורעות אוקטובר הקשים. מעניין, לבחון את הסוגיה הזו, האם אנחנו באמת מתגעגעים לדוד הגדול שעשה סדר בין היהודים לערבים. אני לא חושבת. המחזה הזה הוכיח בכמה סצינות שהתקופה ההיא הייתה מורכבת מאוד. אולי קצת פחות עצובה.

צ'ה צ'ה צ'ה כשהעולם בוער

אהבתי את הסוגייה הפמיניסטית שעלתה מבין השורות. האם נשים יכולות להתפרנס מבידור כשהעולם סביבן בוער?
האם זה בסדר לרקוד צ'ה צ'ה צ'ה כשהמכתבים מההורים שנשארו בפולין מאחרים להגיע? האם זה לגיטימי לבדר קצין בריטי ואת חברו השייח הערבי כשהלח"י מתכננים כמה רחובות ליד מתקפה חדשה?
נדמה שאלו שאלות שלא נס ליחן, ולצערנו הן רלוונטיות מתמיד, גם היום אנשים שואלים את עצמם האם זה בסדר לשמוח ואפילו לחייך.
לפי סווינג, ההצגה חייבת להימשך. גם כשהבריטים מגיעים לפשיטה, גם כשמישהו מהמחתרת היהודית מתנכל לך, כי בת ישראל אמורה להישאר צנועה, (זה לא היה הניסוח המדוייק שהשתמשו בו בשנות ה- 40, אבל נראה שזה עדיין רלוונטי לימינו אנו). כמו אז, גם עכשיו. כל כך מעניין להסתכל על זה מפרספקטיבה סוציולוגית ולראות איך בכל תקופה ניסו גברים לקחת בעלות על גופן של הנשים. פעם אלה אנשי המחתרת הלוחמניים, היום אנשי הדת. אבל תמיד יהיו נשים אמיצות, שובבות וכישרוניות שימשיכו לרקוד ולשיר.

המופע נוצץ, צבעוני, על הבמה הרבה שחקנים ורקדניות שמציגים את הלהיטים הגדולים מתוך סרטי הקולנוע המצליחים של התקופה.
למרות שהמחזמר עוסק בסוגיות עמוקות, הוא גם קליל וכיפי, ואני חושבת שדווקא השילוב הזה הופך אותו ליצירה ראויה מאוד לתקופה הנוכחית.

בקיצור, נהננו מאוד. ואני ממליצצה ללכת לסווינג, ובכלל לרקוד ולשיר כשבא לך.

רוצים הצצה משיר של מיי פיינגולד – כנסו להיילייט חיפה שלי, ועקבו כדי לראות את כל הטוב ברגע האמת: קטע מסווינג

מחזה ובימוי: צביה הוברמן

ניהול מוזיקלי: אמיר לקנר

כוריאוגרפיה: מיכל שי

עיצוב תפאורה: טליה אוטולנגי

עיצוב תלבושות: שירה וייז

עיצוב תאורה: קרן גרנק

עיצוב ותפעול סאונד: אלעד דדון

ע.במאית: קובי זיסלין

בהשתתפות: מיי פיינגולד, דניאל סטיופין, דנה מיינרט, אבישי מרידור,תום גרציאני, אלה רוזנצוויג, גבריאל דמידוב, שמעון חאבא, עופרי סלומון, אלונה טננבאום, עמית קפון.

פסנתר וניצוח: נדב רובינשטיין/אורי ויינשטוק. קונטרבס: דניאל ספיר/אלון עזיזי. תופים: טל רונן. סקסופון וקלרינט: עופר שפירא. חצוצרה: ארז הדר