אזהרה! הפוסט הזה קצת מבולבל.
הוא מראה של מצב תודעה. שלי. שלנו. המציאות והדמיון מתערבבים. יכולתי לערוך לו ת'צורה, אבל בחרתי להשאיר אותו ככה. לא לעקור ממנו את כל הרגשות הגולמיים, את העצב החשוף. הפוסט הבא יהיה אסוף יותר, אני מקווה 🙂
כל יום המציאות שלי, שלנו משתנה. בעיצומה של מגפת הקורונה, נדמה שהקצב מואץ והשינוי נעשה גדול אפילו יותר. אומרים שבני האדם יצורים סתגלניים, ואכן המציאות שלפני שבוע נראתה לנו בדיוניות – היום כבר מובנת, ידועה, הגיונית כמעט.
אני קצת פוחדת לחשוב מה בשבוע הבא, בשעה הזאת, יראה לי הגיוני.
לפני כמה שבועות, לא ממש מזמן, חשבתי שכולנו בישראל קצת היסטריים, שבמהדורת החדשות הכתבים קצת להוטים מדי. אבל אז גיליתי שהיו דווקא הרבה שאננים (שהלכו למסיבות ולא ממש הקשיבו להוראות) ובגלל זה כל מי שהיה היסטרי – צדק. אני לא אוהבת לטעות. במיוחד לא בדברים כאלה.
חשבתי להסתגר ולעבוד במרץ על דברים שכבר מזמן רציתי להגיע אליהם ולא הספקתי, אבל בימים האחרונים לא היה לי מצב רוח להיות פרודוקטיבית. מה אומר? המצב חרא. נבואות החורבן שממשיכות להגיע מקשות להתרכז בדברים שאתמול נראו כה חשובים והיום נתפסים בעייני כזוטות.
עמוק בלב אני יודעת מה עלי לעשות כדי לשרוד את התקופה הזאת. אני צריכה להיכנס לתוך הבועה שלי ולא לצאת. בטח שלא להכניס אנשים אחרים שיכולים לבלגן וללכלך לי אותה.
מזל שכולם גם ככה בבידוד. זה אמור להיות יותר קל.
בעצם לא כולם. אח שלי וחברה שלו באו לארוחת שישי ואיימו לרגע להרוס לי את הבועה. זה היה בסדר, עד שהגענו לקינוח. הם רצו לחבק את התינוקת שלי ולפתע הייתי כל כך עצבנית שלא התאמצתי אפילו להסתיר את זה. שתחשוב עלי מה שבא לה, אבל שלא תחבק לי עכשיו ת'תינוקת.
אז יצאנו מהר ונסענו באוטו הפרטי, מוגנים מהעולם החיצון, בחזרה לבועה הקטנה שלנו.
לפתע הגרון שלי התחיל לכאוב. בחוץ היו 9 מעלות. כפות הרגליים שלי היו קרות. אני מצוננת או שאני עומדת למות חשבתי לעצמי בקור רוח וחיפשתי תשובות בגוגל.
ד"ר גוגל התלבט, ואני החלטתי לישון על זה. בבוקר התעוררתי מתעטשת, וכשקינחתי את האף הגיעה נזלת. אחחח נזלת. מעולם לא שמחתי כל כך שקפצה לביקור. אני סתם חולה, מרתון של 3 פרקים של "האקסית המטורפת שלי" אמור לעזור. ותה. בעצם קפה. אני לא ממש חולה, רק קצת מצוננת.
אולי אני בכלל בדיכאון קל. זה הגיוני אם חושבים על זה. בעבודה אמרו לי שאני לא חיונית. ביקשו שאצא לחופשה ללא תשלום. מעליב. ואל תגידו לי שזה עכשיו קורה לכל בנאדם שני, כי גם אם זה נכון, האם יש משהו פחות נעים מזה שהבוס שלך אומר לך שאתה לא נחוץ?! בזמנים כתיקונים הייתי יושבת עם חברה טובה על כוס יין או קפה, כדי לרכל קצת על המצב ולחשוב על העתיד. אבל עכשיו העתיד נראה מעורפל, אולי אפילו אפל, ולא כולם רוצים לחשוב עליו יותר מדי…
חוץ מזה, אין יותר חברים או מכרים לשתות איתם קפה או בירה. אפילו הליכה עם חברה נראת היום כמו הצעה מגונה. רק לבד. לבד. וכבר תקופה שאני מרגישה שבכל מקרה כל אחד עסוק בעצמו ובביתו, כי ככה זה כשאתה בתחילת שנות השלושים שלך… אבל עכשיו אפילו אנשים זרים שחולפים על פני ברחוב ושמה 'כפת לי מהם בככל, כי הם זרים… עושים כאלה פרצופים מפוחדים, שזה פשוט, נו.. לא נעים. נראה שעכשיו כולם מרגישים לבד. וגם לא רוצים שזה ישתנה.
אם כל זה לא מספיק לקראת סוף מרץ החורף חזר במלוא הדרו. קר. חשוך. אוף.
עד מחר יעבור הצינון, ואני אצא מהבאסה. אחר כך אכנס שוב לבועה הנקייה, העגלגלה, הנחמדה שלי. אתעלם ממיליון הודעות הווצאפ שמציגות תמונות של סוף העולם וסרטוני הסברה מאנשים שכאילו דואגים לי, אבל בעצם דואגים לעצמם. זה נשמע קצת קשוח, אני יודעת. אבל אם היה איכפת להם ממני הם היו לפחות שואלים לשלומי לפני ההפצצה במסרים מפחידים, לא? ושלא נדבר על החברים שבכלל לא יוצרים קשר בהודעות, פעם אחרונה שבדקתי וויפי לא מעביר קורונה (אבל יש מצב שמחר כבר נקבל הנחייה שכן).
מצד שני, אני חייבת להודות שגם אני לא יוצרת קשר עם העולם החיצון. אתם מבינים, זה לא עובד טוב עם הבועה שלי… חוצמזה, לכאורה אין לי זמן, כי יש לי רשימה של מטלות ודברים שאני צריכה לעשות, וה"פוס משחק" הזה נראה בדיוק כמו הרגע המתאים לעשות עליהם וי. החיים כאילו עוצרים וממש מחכים.
יש רק עניין אחד קטן, פעוט. התינוקת שלי – זו שאוהבת להתחבק. היא צריכה תשומת לב ממני, מהעולם, כמו וירוס הקורונה לפחות.
מדהים איך אני כל כך פוחדת ומנסה תמיד לצאת מהשגרה, אבל כשהיא מתנפצת לי בפנים אני כל כך מתגעגעת אליה!
ואתם, מה שלומכם? הזדהתם? התבלבלתם? אני באמת רוצה לדעת… כתבו לי כאן.
בתקווה לימים פשוטים, רגועים, בריאים ושיגרתיים.
עדי.
