"קיבלתי את הסיפור שלך אחרון, וכל כך אהבתי אותו, וואו כמה נהניתי לקרוא", היא אמרה מעבר לקו ובין עוד מחמאות שגרמו לי להסמיק, הציגה את עצמה כשופטת מסדנאות הבית, בית הספר לכתיבה של אשכול נבו. "אני רוצה להזמין אותך לערב קריאה מיוחד".
הסיפור הזה מתחיל לפני חודשיים,
בשבוע עמוס מאוד החלטתי להקשיב לכל מי ששלח לי בווצאפ הודעה שאני צריכה לשלוח סיפור לכבוד אירוע 100 שנים לשפה העברית!
אז כתבתי, ושלחתי, ושבועיים אח ר כך קיבלתי את השיחה המשמחת הזאת.
וככה יצא שאתמול בערב עליתי לבמה,
והקראתי את הסיפור שלי "100 ימים" מתחת לגרילנדות ולאחר מופע מוזיקלי נפלא.
הזמנתי את הורי, תום והבנות (שיראו את אמא על הבמה) ואת אבא של תום שהיה בין מי ששלחו לי לווצאפ קול קורא.
ושאלו, נו, שלחת כבר?
היה ערב קסום, מלא במילים טובות, עיניים סקרניות, וכפיים.
השנה לא העמדתי דוכן עם ספריי בשבוע הספר, אבל כתבתי סיפור קצר, והקראתי אותו ושימחתי כמה לבבות וזו אחלה דרך לחגוג את שבוע הספר ואת המילה העברית.
אז האם לכל סיפור יש פרולוג? לא. אבל לזה היה! ועכשיו…
הנה הסיפור שלי, בנושא 100:
100 ימים / עדי ארצי שלו
בהתחלה זה היה קל.
ביום הראשון לאתגר לאה נעלה את נעל שמאל לפני נעל ימין.
ביום השני קנתה בסופר יוגורט עיזים ולא פרה. ואכלה במזלג קטן של עוגות!
ביום השלישי לאתגר דיברה עם מישהי במעלית. במשך 8 קומות היא לא הסתכלה בטלפון אפילו פעם אחת, למרות שממש רצתה.
ביום הרביעי… היא קראה את העמוד האחרון של הספר לפני הראשון.
בחמישי שכבה על הדשא בגינה הציבורית. היה שם עיגול כזה של שמש, אז במקום לשבת על ספסל ולקפוא מקור כמו כולן היא התיישבה באמצע הגינה. ונשכבה לאט.
ואז התחיל לגרד לה הגוף. מנמלים שטיפסו עליה או ממבטים ששרטו אותה, היא קמה בחופזה וחזרה הביתה, לשבת על הספה.
באותו רגע ההחלטה שלקחה על עצמה חמישה ימים קודם, בגלל איזה סרטון טיפשי באינסטגרם נראתה לה לא הגיונית.
"את רוצה להיות עשירה?", אמבר שאלה עם מבטא בריטי מושלם וחיוך צחור מדי, ולאה ענתה בלאות, "מי לא?"
"את רוצה להיות שמחה יותר?", אמבר הישירה מבט ירוק למצלמה שננעץ בלאה המהנהנת. "להגשים את כלללללל החלומות שלך?", אמבר התחילה להגזים ולאה כבר התקדמה עם האצבע כדי לגלול הלאה (לסרטון הבא), אבל אז שמעה "עצרי". אמבר הורתה לה לא לגלול.
לאה מלמלה, "שטויות…" אבל אצבעה קפאה באוויר.
"אני יודעת שאת לא מאמינה לי,” אמבר הוסיפה, “ אבל אני רוצה לגלות לך סוד שהפך אותי מזאתי,” על המסך היתה מרוחה בחורה שנראתה כמו אמבר, אבל הייתה שמנה ודהויה ממנה, "לזאת.” אמבר הציגה גרסה עכשווית, עורה זהוב, ראשה מוטה אחורה בהנאה, אוחזת בקבוק בירה על יאכטה, מוקפת אנשים צוחקים.
ובדיוק כשלאה התכוונה לגלול אותה שוב, לעזאזל, היא אמרה, "אני לא מוכרת לך כלום, אני רק רוצה שתהי מאושרת כמוני. ובעוד עשר שניות את תדעי בדיוק איך. מ-ו-כ-נ-ה?"
"נו…", לאה שמעה את קולה בפעם הראשונה באותו היום.
ביום שני היא עובדת מהבית.
"אני לא אומרת שזה יקרה מחר, אבל כן – שזה במרחק החלטה אחת! יודעת מה ההבדל בין האישה העצובה שהייתי לאישה שאני היום? 100 ימים. קיבלתי החלטה לשנות את החיים שלי. להיות אמיצה. וגם את יכולה.
מעכשיו, את יוצאת למסע של 100 ימים, וכל מה שאת צריכה לעשות, זה דבר אחד קטן ביום שלא עשית עדיין אף פעם!"
ואז בהינף אצבע, נעלמה המעצבנת המאושרת מהמסך.
לאה קמה לתלות בגדים על החבל והלכה לישון.
אבל כשעלה בוקר של עוד יום רגיל, אישה אחת החליטה לצאת למסע אמיץ.
בארבעת הימים הראשונים היא חשבה שזה ממש קל.
בחמישי זה הפך קשה ובשישי החליטה שמספיק ודי.
ואז פתחה את הרדיו והזמר שר לה: "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"
חיוך קטן עלה לה השפתיים. לאה האמינה במסרים מהיקום. אבל מיד גירשה את המחשבה הזאת, כמו זבוב שחולף על פניה. זהו. היא החליטה לוותר על האתגר. הרי גם בעוד 1000 ימים היא לא תהיה רזה, שזופה, עם ג'ינס שגזור קצר מדי ואיכשהו מחמיא.
אבל בירה יש לה במקרר. היא שמורה לאורחים מיוחדים, אבל הם אף פעם לא באמת מגיעים, הודתה בפני עצמה. היא פתחה את המקרר, הוציאה בקבוק, העיפה ת'פקק, לגמה שלוק. נזכרה שהיא בכלל לא אוהבת בירה. ובכל זאת – ברגע אחד הוקל לה.
לאה שקעה בספה, ונאנחה. מי צריך אומץ כשיש אזור נוחות. היום כמעט נגמר, ואז צלצל הטלפון.
היא לא אמרה לא להצעה שהציעו לה, למרות שממש רצתה. וככה סומן וי ביום השישי של האתגר.
כשעצמה עיניה על הכרית כבר ידעה שתמשיך.
מה זה כבר 100 ימים?! היא חיה בעולם הזה 42 שנים. (שזה הרבה יותר מאמבר!)
ביום ה-52 לאתגר לאה גילתה שכבר לא נותרו לה החלטות אמיצות לעשות בבית, בעבודה, בסופר ובגינה השכונתית. אולי תטוס לבד לחופשה בניו יורק ותשב בבית קפה כמו קארי מסקס והעיר הגדולה? פעם היה לה חלום כזה.
לאה צחקה אל דמותה החולמנית במראה שליד דלת הכניסה. עדיף שתפרוש, אבל… כבר עבר חצי מהאתגר. היא קרובה יותר לסוף מאשר להתחלה.
"השתנה בך משהו?" סקרה עצמה באכזריות, "את קצת יותר קרובה ללהיות אמבר?"
לאה נשפה בבוז לעבר האישה שנראתה לה פחות חיננית מהדמות הדהויה שהיתה אמבר ביום הראשון, ואז יצאה וטרקה את הדלת.
והנה, שוב דמותה הסתמית במראה שבמעלית, ולידה השכנה עם הטייץ וחזיית הספורט התואמת, והכלבה שנובחת על כולם חוץ מאשר עליה, לאה. מאז השיחה ההיא, כשבחלוף הקומה החמישית השכנה גילתה לה, היא הרגישה קצת יותר מיוחדת. היא חייכה אל הכלבה וכשהרימה את מבטה גילתה שהשיער שלה דווקא הסתדר יפה הבוקר.
"שיהיה לך יום נפלא", השכנה אמרה,
ולאה ענתה כמו שאף פעם לא השיבה עד אז, "תודה, זה יהיה. יום נפלא!"
ולמראה פניה ההמומים של השכנה ומלאי ההתרגשות של הכלבה, הלכה לתחנת האוטובוס זקופה, אפילו בסנטר. בפעם הראשונה מאז תחילת האתגר הטיפשי הזה היא היתה סקרנית לראות איך הוא יגמר, ומי היא תתחיל להיות.
נהנתם?
כתבו לי… מה הדבר שלא עשיתם מעולם – שתעשו כבר מחר?
