אני יוצרת מאז שאני זוכרת את עצמי. כותבת מאז שלמדתי להחזיק עיפרון חודים.
עכשיו יחסית ליצירות אחרות שעשיתי עם חברות (מחימר או מגבס) והצגתי לראווה – כתיבה היא אומנת בודדה כזו, וכמו כל האומנים, גם הכותבים שואפים לביקורת על היצירה שלהם. כן, גם אם הם לא יודו בזה.
את הביקורת הראשונה שלי אני זוכרת ממש טוב. בכיתה ג' סיפור שכתבתי וכרכתי בבריסטול בצורת פרח גדול הגיע לידי מנהלת בית הספר. היא זימנה אותי ואת הוריי למשרדה, החמיאה לי וביקשה להציג את הספר אצלה במשרד. הייתי גאה.
מאז הדרך למגמת ספרות ועבודה בעיתון היתה סלולה… טוב, בערך.
בכל אופן, התרגשתי כשקיבלתי מייל שהזמין אותי לטקס וחלוקת פרסים בזכות סיפור שכתבתי.
הסיפור הקצר, "אמא של נלי", פרי עטי, היה בין חמשת הסיפורים שזכו בפרס "חותמת אישית" של ספיר, מתוך 500 סיפורים שהשתתפו. השופטים אמרו כי חמשת הסופרים הצעירים שזכו הם עתיד הספרות הישראלית. "יודעים את המוסכמות וכללי השפה, וגם לשבור אותם כשצריך". אין ספק שזה ניצח את המחמאה של המנהלת בכיתה ג', או לפחות היה יותר מנומק.
לפני האירוע רואיינתי ונשאלתי כל מני שאלות על כתיבה והשראה… בדרך כלל אני מראיינת אנשים לכתבות בעיתון, אבל הפעם התהפכו היוצרות. והאמת, היה דווקא נחמד להחליף צד ולענות על שאלות של אחרים.
זה הראיון:
בהתחלה חשבתי שאין לי סיכוי לזכות, אבל כשבאותו היום של הטקס ראיתי את מספר המזל שלי, 22, על המונית שעמדה לפני ברמזור התחלתי להתרגש…
המזל איתי היום.
אתם מבינים, פחדתי לקוות, אבל כשחברי הפייס היקרים שלי שלחתו לי ברכות ומילים מלאות אמונה, נדבקתי בהתלהבות. מודה.
כשתום מצא חניה, בלב תל אביב, שתי דקות הליכה משדרות רוטישלד והאולם בו התקיים הטקס, כבר ידעתי. על זה התבזבז המזל שלי הערב הזה.
הערב היה מרגש ואיכותי כל כך, שבשלב מסוים אמרתי לעצמי, וואלה עדי, איזה כבוד שאת בחמשת העולים לגמר על הפרס הכי שווה בארץ לסיפורים קצרים. מתוך מעל 500 סיפורים קצרים, "אמא של נלי" עברה שופט ועוד שופט, שלב ועוד שלב.
כשהקריאו מול הקהל קטע מהסיפור שלי, ואז את נימוקי השופטים להחלטה כבר ממש התרגשתי. קיבלנו את הסיפורים כרוכים באסופה יפה והובטח לנו שהם ישלחו למגזינים, כתבי עת, והוצאות לאור.
קטע מוזיקלי, ואז הגיע רגע ההכרזה.
לא ציפיתי.. אבל אז כשקראו שם, ועוד שם ועוד שם… ואותי עדיין לא – ליבי החל להלום חזק מאוד בבית החזה.
50% – 50%.
זה אני או הבחור שכתב על אהבה מוחמצת בין הומאים ואבהות צעירה (חומר טוב. אוף איתו). ואז קראו לי לבמה. שורת פרופסורים ואנשי תרבות לחצו את ידי, ולהפתעתי לא הייתי מאוכזבת.
קיבלתי הערכה מהממסד, וגם צ'ק נחמד. ואפילו בונוס!
הכרתי את תמר קינן, שאמרה לי ביציאה, "אם היית זוכה הייתי הורגת אותך… עכשיו אנחנו יכולות להיות חברות". הבנתי אותה. את הביץ'. אוהבת שכאלה.
בינתיים הזוכה התעלף… ואני אמרתי לתמר, שעוד קורטוב דרמה – כנראה זה מה שהיה חסר לנו.
זהו. עד הפעם הבאה. ההורים גאים ואני שמחה. כשהייתי קטנה הלכתי עם ההורים לאכול פרוזן יוגורט כשקיבלתי תעודה טובה, הישג נחמד או רצון למתוק. הפעם הלכנו לשתות קוקטייל בשדרות רוטשילד.
כאן תוכלו לקרא את הסיפור: https://bit.ly/2QQalyU
אז מה עדיף מקום שני וחניה באפור ליד רוטשילד או מקום ראשון בלי חניה?
