הצצה: הפרק ראשון של "אדם הלך לאיבוד"

אדם הלך לאיבוד // עדי ארצי שלו

איפה הכי כיף למות?
או שאלה יותר קלה: האם לנסוע לבד או עם מישהו שאתה אוהב?
על זה אני יכול לענות. קניתי כרטיס טיסה בודד .
ולאן? ללכת על בטוח ולבחור יעד מוכר ואהוב או להמר על מקום חדש שתמיד רצית לבקר בו ולא הספקת? היו לי עוד שאלות ששווה לתת עליהן את הדעת לפני קבלת ההחלטה, אבל האמת שזו הייתה בסוף בחירה ספונטנית. קראתי כתבה בעיתון סוף השבוע על שחקן שקיבל את תפקיד חייו לאחר הרבה שנים של התכווננות ולמידה בלתי פוסקת. בריאיון הוא בעיקר ניסה להישמע חכם, אולי בגלל זה גם ציטט את גנדי: "חייה כאילו תמות מחר. למד כאילו תחיה לנצח". בין ים של מילים והבל הבלים – זה תפס אותי. החלטתי ללמוד במקום שבו המנהיג ההודי למד וקניתי כרטיס לדלהי. כיוון אחד. מתים רק פעם אחת, אבל לפני זה גם חיים רק פעם אחת.

שלך, אדם.

(לכבוד: תמיר, הוסטל אילן, פרדס חנה, ישראל)

פרק 1

שקרנים.

הבטיחו לי ששנות העשרים לחיי יהיו התקופה הכי יפה שלי ,אבל שום דבר מעניין לא קרה והינה מצאתי עצמי שוב באותה פוזיציה, שוכב על מיטה וחצי, פוסטר ישן של קוף יושב עם בירה בשירותים, מביט בי בבוז כשאני משחק מסירות עם הקיר. והוא מנצח.

ואז הטלפון צלצל.

מוזר איך שיחת טלפון אחת יכולה לשנות לך את החיים, לעצור אותם, לשקשק, ללחוץ על "התחל מחדש".

חשבתי שרק בספרים דברים כאלה קורים. אבל הינה.

"מה שלומך?" שאל הקול מצידו השני של הקו.

עידו. פעם הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי, ואילו היום רק שלום-שלום. אולי הייתי צריך לסיים את היחסים האלה, אבל כמו מסטיק שנדבק לג'ינס בקולנוע, יש דברים שנשארים.

"סבבה. מה קורה?"

"תשמע, מצטער שאני מתקשר בנסיבות כאלה אבל אדם הלך לאיבוד".

"מה זאת אומרת?" שאלתי, "אדם לא בהודו?"

"אולי," עידו אמר במהירות. "אבל בחודש האחרון ההורים שלו לא הצליחו ליצור איתו קשר. הם ממש דואגים לו".

אדם אבוד? זה מוזר! הוא הרי ידע לצאת מכל צרה עם קצת דמיון ותושייה. כמו בפעם ההיא כשנסענו לכנרת ונסחפנו על מזרן ים עמוק לתוך המים. השמש זרחה מעלינו וטיגנה לנו את המוח. קצת חלמתי בהקיץ, כשלפתע ראיתי את אדם מעליי עם חצי אבטיח על הראש במקום כובע. הוא פתח לי את העיניים ומלמל משהו, דרך הסדקים הצרים ראיתי קצת מיץ אדום נוזל לו על האף, ואז חושך. ספלאש! שפריץ של מים ניתך על פניי .שכבתי על המזרן שמיים כחולים מעליי, כשהסתובבתי והבטתי למטה,  ראיתי את התלתלים של אדם רוקדים מתחת למים .התעוררתי ברגע. המדוזה השעירה הזאת הייתה מפחידה. חשבתי שהוא טבע .

"תקפצו עכשיו כולם," הוא הוציא ראש מהמים ואמר, "תשחו צמוד למזרן, ואם למישהו קשה שיעלה בחזרה".

כשהגענו קרוב לחוף, צעדנו בטור, עקב בצד אגודל, תשושים.

"דור?" עידו קרא לי.

"פאק." אמרתי לבסוף.

"איתן ואני החלטנו לחפש אותו," הוא המשיך אחרי מספר שניות, "חייבים לצאת אחריו, גבר-"

"ברור," קטעתי אותו, מעט מבולבל. ברור? כן, אני חושב שכן. אם אדם במצוקה אני חייב לעזור.

"ההורים שלו לא יכולים לעשות את זה, לאבא שלו יש בעיות בלב, ואימא שלו… אתה מכיר אותה. בקיצור, אנחנו טסים בעוד שבוע. אתה בא? נצטרך אותך שם".

"בטח," שמעתי את עצמי מבטיח, "אני איתכם בסיפור הזה".

מעניין מה קרה לו.

"ידעתי שאפשר לסמוך עליך," הוא אמר. "יום שני, טיסת חצות לדלהי".

עשר דקות אחר כך היה לי כרטיס מוזמן לדלהי באייר

אינדיה, בקשה דחופה לוויזה, תרמיל פתוח, ומיליון שאלות לא פתורות.

למה בדיוק הם זקוקים לי? איך נמצא את החבר שלנו בהודו הגדולה? איך זה נפל עליי ככה באמצע החיים? מה, חיסונים עכשיו? אני מקווה שהיה שווה להוציא על זה חלק מהחסכונות שלי לשעת חירום. זו שעת חירום? מה לעזאזל קרה לאדם?

איתן שלח לי רשימה של קבוצות מטיילים בהודו ברשתות החברתיות, הוא יצר קשר עם כמה אנשים שחשבו שראו את אדם, ואסף מעט רמזים. ההורים של אדם ניסו לברר דרך משרד החוץ וגורמים רשמיים אחרים אם מישהו ראה את בנם, בינתיים ללא הצלחה. הם הבטיחו שישתתפו בכל הוצאה כספית שתידרש. עידו פתוח קבוצה בפייסבוק שמוקדשת לחיפוש, בתקווה שמשם תבוא הישועה.

חשבתי על החבר שלי שהיה נכנס לחדר ומייד מואר בידי זרקור דמיוני. כמעט ציפו ממנו לבדר את כולם. כשרצה, הוא שינה את האווירה במבט. היה לו כישרון לראות את הדברים הכי קטנים, ולעשות מהם 'שמחות של יום חולין'. הכיף שלו היה מדבק, אבל מי שהכיר אותו היטב, ידע שמתחת להומור והצחוק יש איזו תוגה, הוא העדיף לא להתעסק בה. "רחוק מהעין רחוק מכאב." הוא היה אומר. רק פעם אחת פשט לגמרי את המסכה של הבחור השמח.

"גם אנשים מצחיקים עצובים לפעמים," הוא זרק לי פעם באחת השיחות שלנו בימי שישי אחר הצוהריים.  כשהשמש התחילה לשקוע בזווית מאוד מסוימת, וכולם כבר הלכו הביתה אחרי הפעילות בצופים, היינו יושבים תחת עץ אקליפטוס זקן ומספרים הכול זה לזה. איך אני מאוהב בגילי שלא מתייחסת אליי, ואחר כך ביערה, שהייתה נחמדה מאוד אליי. נחמדה מדי, כי לא ראתה בי יותר מידיד .

אדם מצדו דיבר על הפחד הכי גדול שלו – העתיד. ההורים שלו תלו בו תקוות רבות וזה הלחיץ אותו. הוא הגיע לעולם אחרי שהם כבר ויתרו והפנימו שלא יהיו להם ילדים, איזו הפתעה זו הייתה! מאז הם פינקו אותו בהרבה תשומת לב: בצעצועים ובעוגיות טעימות, אבל גם ערמו על כתפיו הצרות את הסיבה לחייהם.  בסוף הכתפיים של אדם התרחבו, הוא התנדב לשייטת והיה לחייל אחראי, עד שבאחד האימונים הוא נפצע ממדחף של סירה. הוא לא הצליח, גם אחרי ההחלמה, לחזור לכושר של כל החבר'ה האחרים. ההורים שלו נשמו לרווחה,  הם התנגדו כל הזמן שיתגייס לשירות קרבי.

"אתה לא תסכן רק את החיים שלך, אלא גם את של אימא," אביו אמר לו פעם על כוס תה עם עוגיית ריבה, בטון יום-יומי כזה.

כאילו שהוא מייעץ לו איזו חולצה ללבוש.

אדם תמיד ניסה לעשות את הדבר ה-"נכון" כדי שכולם יהיו מרוצים, אבל בפעם ההיא מרד בהוריו, ולאחר שנפצע והשתנו לו התוכניות, הוא קצת נשבר. יחד איתו גם החיוך המפורסם, האופטימי, שתמיד ליווה אותו. הוא הגיע לאיזה משרד בקרייה וספר את הימים לשחרור.

אז אדם הלך לאיבוד, ואני אורז מזוודה וטס לחפש אותו. לא אקח איתי הרבה דברים: מכנסיים קצרים וגם ארוכים, גופייה ומעיל, כי לא בטוח מה מזג האוויר שם ולכמה זמן אני נוסע. מה שבטוח זה, שבעוד שלושה חודשים אני חוזר. שחר מחכה לי.

לא רק אדם, גם אני קצת מרגיש אבוד לאחרונה ואף אחד לא עוזר לי למצוא. פעם די היה אם סירבתי לגלידה בסוף הארוחה ואימא הייתה שואלת בדאגה אמיתית אם הכול בסדר. אחר כך אם שתקתי קצת יותר מדי החבר'ה היו נועצים בי מבט בוחן. זרקתי לתיק סנדלים וגם ואת המנעול של הלוקר מהצבא. כנראה שהיום צריך לברוח להודו בשביל לזכות בקצת אכפתיות.

ביום של הטיסה שחר הייתה אצלי כבר מהבוקר. היא ישבה מולי והביטה בי אורז דברים אחרונים. דמעה קטנה בצבצה בזווית עינה.

"מה קורה שחרולי"?

"זה סתם, אל תתייחס אליי," היא חייכה ומחתה את הדמעה.

"אולי בכל זאת תצטרפי"?

"אתה יודע שאני לא יכולה. אם לא הייתי מתחילה ללמוד הייתי באה".

חיבקתי אותה חזק.

"איי, אתה מוחץ אותי," היא צעקה, אז מחצתי אותה קצת יותר, "די, דור, יא מעצבן," היא צחקה עכשיו ואני אמרתי לה,

"נו, את רואה, לא כל כך נורא שאני טס"…

"אני אתגעגע אליך," היא אמרה בגילוי לב.

"למרות שאני מעצבן?" ניסיתי לסחוט מחמאה.

"כן," היא ענתה והשפילה מבט, "מאוד".

"גם אני אלייך, יפה שלי," אמרתי לה בכנות.

"אז תחזור מהר!" היא ביקשה בתחינה.

"אני אשתדל, תלוי כמה מהר נמצא את אדם"…

"אני עדיין לא מבינה למה אתה טס, דיברת איתו אולי שלוש פעמים בשנתיים האחרונות, זה הכול," שחר לא הרפתה.

היה לא מעט צדק בתהייה שלה.

"אני חושב שבדיוק בגלל זה," עניתי .

התשובה שלי בלבלה אותה. היא גלגלה גרביים לעיגול קטן.

אחרי דקה או שתיים התעשתה.

"חברויות משתנות, אתה יודע," היא הסתכלה עליי במבט שלא הצלחתי לפענח, "לא צריך להתעקש כשזה לא בא בטבעיות".

"כן, אני מסכים".

כבר שלוש שנים ששחר ואני יחד. בשנה האחרונה נפרדנו פעמיים: בפעם הראשונה לא עברו עשרים וארבע שעות עד שחזרנו זה לזה, בפעם הבאה בחנו את הלבד במשך חודשיים. בסוף מצאנו עצמנו שוב זה בזרועותיו של זה. הסכמנו לשכוח מהבעיות, אבל זה לא אומר שהן התפוגגו, יש ימים שקשה יותר להתעלם מהן. היום הן נשכחו לחלוטין.

עיניים גדולות, שואלות, ננעצו בי מתוך סבך תלתלים. הייתי חייב להסביר לה את הדחף שלי לצאת למסע הזה. אולי גם לעצמי.

"הוא היה החבר הכי טוב שלי," נשמתי עמוק, "אם קרה לו משהו, אני חייב לעזור," אמרתי ומייד גירשתי את המחשבות שרצו בראשי, כאילו היו זבוב טורדני.

"היה," היא הדגישה.

"חבר ילדות אמיתי הוא לא משהו שאפשר לשכוח ככה בקלות," הרמתי את הקול. ניסיתי לסקור את החברות שלה כדי לתת לה דוגמה, אבל לא הצלחתי לחשוב על אחת כזו. לקחתי את כדור הטניס לידי וזרקתי אותו על הקיר. הוא קפץ לעברי, נפל על הרצפה, והתגלגל אל מתחת לשולחן בחידלון.

"כנראה לא הבנתי שמערכת היחסים שלכם כל כך עמוקה," היא אמרה בכעס ועננת דאגה חלפה על פניה. היא הרכינה ראשה ואני ידעתי ששחר,  לפחות במחשבותיה,  מתחרה על המקום הראשון בלב שלי. היא ציפתה שאומר לה מילות אהבה ,שאבטיח שהיא היחידה שמעניינת אותי, אבל כל מה שהצלחתי לומר היה, "גם אני לא. בואי לא ניקח את זה קשה, עם קצת מזל אני אחזור בעוד שבועיים".

"הלוואי, שבפעם הבאה תבחר חברים שדורשים קצת פחות תשומת לב, אה?" היא אמרה .

חייכתי.

"חוץ ממני!" היא הוסיפה במבט מתגרה.

אני טס גם כי אני שוב לא יודע מה לעשות עם עצמי, והאמת היא שמשעמם לי. אני מעדיף לעשות משהו, כל דבר, עד שאחליט, רק לא להרגיש כל כך תקוע. כמעט שאמרתי לה, אבל במקום זה קירבתי את מצחי לראשה, נשמתי את ריח האגוזים של שערה ,תלתל חום דגדג אותי באוזן .

"דוריקיייייי,"  אימי קראה לי למטבח,  לשונה מגלגלת באריכות את כינוי החיבה שנתנה לי בגיל ארבע.

"אני בא".

התיק הגדול על גבי, הקוף מהפוסטר מביט לעברי מהקיר ,מרים לכבודי בירה, ואומר במבטו, "לחיים! צא. צא כבר מהחדר הזה, לחיים שבחוץ".

יצאתי.

"הכנתי לך כריך לדרך.  עם חביתה,  ופרוסות דקות של עגבנייה, כמו שאתה אוהב," אימא אמרה.

שחר הביטה בידה השלוחה ונדמה היה לי שראיתי לגלוג קל בעיניה. היא כבר עברה לגור לבד לקראת הלימודים בבאר שבע. אני עוד התלבטתי מה ללמוד, לא בטוח מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול.

"תודה," הפטרתי ולקחתי את השקית מידיה של אימי. דחפתי לתיק. חיבוק קטן. "אל תדאגי, נתראה בקרוב".

שחר ואני עמדנו בכניסה לתחנת הרכבת בנתניה, התיק הגדול שוכב בינינו. הבטחתי ליצור קשר מכל מקום שרק אפשר. נשיקה. עוד אחת. ואז מצאתי עצמי יושב לבד בתא של ארבעה אנשים ברכבת. התרגשות מוזרה החלה לפעפע במורד בטני. הייתה לי תחושה שלא רק החיים של אדם נטרפו. שאולי גם חיי עומדים להשתנות. לא הייתי בטוח שאני אוהב את זה.

עליתי במדרגות הנעות מהרכבת לשער הכניסה.

"דור, אנחנו פה," איתן ועידו נופפו בידיהם, לידם שאר החבורה.

היו שם יוני וגילי, תמר ומיכל.

"היי, מה אתם עושים כאן?" שאלתי.

"מה זאת אומרת, זה המעט שיכולנו לעשות," גילי ענתה, "כל הכבוד לכם, באמת. אני לגמרי הייתי באה איתכם אם לא היה לי את כל העניין הזה של העבודה החדשה והדירה בתל אביב… אני בדיוק צריכה להשיג מקרר," היא הצטדקה וכמעט גלשה לרשימת הקניות שלה.

"יאללה, גילי, את יודעת שאני אוהב אותך, אבל את בחיים לא תבואי להודו, אולי אם אדם היה הולך לאיבוד בפרייייי," עידו סלסל במבטא צרפתי.

"שוב נפל לך?" היא העבירה מבט מתגרה ממכנסיו לעבר הרצפה כמחפשת דבר מה, והוא לפת אותה לספק חניקה ספק חיבוק כפוי שממנו היא לא ממש ביקשה להשתחרר.

"מה איתך? מזמן לא דיברנו," מיכל שאלה אותי, מעבירה תיק של אוניברסיטת תל אביב מכתף אחת לשנייה.

אני שונא את השאלה הזאת. אף פעם אין לי תשובה טובה. עדיין לא. מתי הפכנו להיות אנשים רציניים שאמורים להיות עסוקים כל הזמן, ולתת על זה דין וחשבון? זה כאילו יש סביבי תחרות סמויה מי יותר עסוק. העניין הוא שאף אחד לא בטוח מה ירוויח המנצח.

"אני… כרגיל. אבל עזבי אותי," אמרתי ופניתי לתמר, "איך בבצלאל? אומנות או נבוט"?

"מאז שהיא עברה לבירה, קשה לתפוס אותה לדרינק," עידו החליט להתערב בשיחה, "ממתי עיצוב שמלות כלה הפך ליותר חשוב ממני"?

"עידו, כולנו יודעים שאין חשוב ממך," תמר השיבה בחיוך,

"וזה לא שמלות כלה. אני מפתחת עכשיו קו בגדים אקולוגיים לטיולים. הבאתי משהו שיחמם אתכם ויזכיר לכם את כולנו".

היא שלפה מתיקה שלוש פיסות בד.

"וואו, איזה יופי," אמרתי וקולי נשמע קצת מלגלג גם באוזניי,

החזקתי בידי את אחת מפיסות הבד, "מה זה בדיוק?"

ומה אפשר לעשות עם חתיכת הבד הזו במונסון הודי?

"אני קוראת לו 'צעיפוש',  תמר אמרה בגאווה, "זה צעיף שנותן לך פוש".

"כמובן," חייכתי בחיבה אל תמר.

"אנחנו ננצור את צעיפוש בליבנו לעולמי עד," עידו אמר והניח יד על חזהו.

"לא בלב. על הראש. אתם עוד תראו שתצטרכו אותו," תמר המשיכה לפרט, "זה משמש כצעיף, כמבודד רוחות – מעולה לכיסוי האוזניים, ויש גם רוכסן קטן שאפשר לשים בו קצת כסף או כרטיס אשראי".

"מדהימוש!" אמרו גילי ועידו יחד, וכולנו פרצנו בצחוק.

לרגע נזכרתי איך היינו פעם. מיכל, תמר וגילי, יוני, שהתפנה לחצי יום מלימודי הרפואה העמוסים, איתן ועידו. רק שניים היו חסרים להשלים את התמונה, יערה היפה, שמבלה עכשיו בתאילנד ומחבקת עצי קוקוס כמו שנראה מהתמונות שלה ,ואדם.

השמות שלנו הדהדו באולמות הגדולים של שדה התעופה. עלינו למטוס אחרי הקריאה האחרונה. סרטון מצחיק הסביר לנו מה עושים במקרה שנתרסק. הסתכלתי בעיקר על הדיילות. חברת התעופה מצאה את הנשים הכי יפות בהודו והלבישה אותן במיני קצרצר. אם כל ההודיות נראות ככה, הטיול הזה מתחיל להיראות כרעיון לא רע בכלל.

"אז מה עושים אם יש שריפה בכנף השמאלית של המטוס "?שאלתי את עידו שישב לידי, הוא אמור לדעת את החומר אחרי שעבר את הקורס של חיל האוויר .

"מנפחים את כריות האוויר, לא?" הוא ענה וחפן בידיו זוג שדיים מדומיינים.

"תודה," קרצתי לו, "כבר חשבתי שפספסתי פה משהו חשוב .

יאללה, ננסה לישון".

עידו עצם עיניים מתחת למשקפי הטייסים שתמיד מונחים על אפו. גם במקומות סגורים. גם בתוך מטוס! איתן שקע בקריאה. מתי את צעיפוש על העיניים וניסיתי להירדם, אבל המחשבות לא הניחו לי. כשהייתי בן שש-עשרה חשבתי שאני יודע הכול. רק זקנים אוהבים צימוקים, אהבה זה כואב, חברים טובים נשארים איתך לכל החיים. היום אני יודע שטעיתי. חבל, לפעמים הייתי רוצה שהנער ההוא יישאר צודק, ולא רק בעניין הצימוקים.

החברים שלי היו הכול בשבילי בשנים ההן, הם הפכו אותי למי שאני. לא איזה משהו להתגאות, אבל גם לא רע סך הכול. ובכל זאת, השנים עוברות, חברויות משתנות, מי שחשבת שינגב לך את המצח בצילומי החתונה שלך פוגש אותך רק ב"שמחות" והזדמנויות נדירות. אתם באמת שמחים לראות זה את זה, וגם קצת עצובים שאתם מתראים רק פעם בשנה, אבל אין מה לעשות. זו לא הייתה אשמתי, ולא אשמתם, אלה החיים. מבאסים לפעמים.

שדה התעופה עוצב כמחווה לשנות השמונים חסרות הטעם, וכלל שימוש מוגזם בצבע בז'. צעדנו מהר לבדיקות הדרכונים, עוקפים נשים לבושות חולצות בטן וסארי ארוך חובק רגליים, ולא, הן בהחלט לא נראו כמו הדיילות. מעבר לדלפק, הודי משופם וחמור סבר קיבל את פניי. הוא החליט שאני דומה לבחור שבתצלום הדרכון והרשה לי לעבור. אני בהודו.

"בוא כבר," צעק עליי עידו כשהתעכבתי בשירותי הגברים המודרניים,  מקושטים בדמות גבר משופם לבוש בגדי סאטן בצבע ארגמן.

"שקט, מה אתה צועק ככה…" איתן היסה אותו, "אתה לא בישראל!"

"סליחה," התנצל עידו, "אני בפאקינג הודו! מקווה שהמקומיים יסלחו לי על הנימוסים שלי".

"הם בכל זאת למדו דבר או שניים מהבריטים," אמרתי והרמתי כוס תה בלתי נראית בידי, "אז כשאתה מנגב ביד שמאל תזכור לעשות את זה בזרת זקופה".

"תודה שחלקת איתנו את החוויות האחרונות שלך," עידו תפס את ראשו אבל ראיתי חיוך שהבליח בעיניו. איתן כבר התקדם הלאה.

"אם הוא ילחץ את ידו השמאלית של אחד מהמקומיים – זה על אחריותו," אמרתי, "ניסיתי להזהיר אותו".

איתן התמקח עם נהג מונית ששפם שחור ומכובד התנוסס תחת אפו.

"שמתם לב לשפמים שצומחים פה תחת כל אף רענן?" שאלתי את איתן ועידו שהנהנו לעברי, "אולי גם מתחת לאף של אדם הופיע חבר חדש"?

הם נראו מהורהרים כשהנהג הכניס את הציוד שלנו לתא המטען. אולי ניסו לדמיין את אדם במראה החדש. תיק אחד תפס את המושב הקידמי, אז התיישבנו צפופים מאחור.

"נראה לי שלעידו דווקא יתאים שפם, יכסה קצת את החיוך הזחוח הזה," איתן אמר.

"אם אנחנו מצליחים למצוא את אדם – כולנו מגדלים שפם".

עידו הציע ברצינות.

"סגור".

זה היה ניסיון כושל להקל במעט את המתח שהחל להשתרר ברכב שהפך דחוס מרגע לרגע,  כשהבנו את גודל האחריות שלקחנו על עצמנו.

הינה אנחנו, שלושה ישראלים במונית הודית, לא מכירים את המדינה והשפה. יש לנו כמה רמזים, שני הורים מודאגים על הראש וחבר אחד שחייבים למצוא. רק אלוהים או האל גנש יודעים איפה הוא מסתתר. אלוהים ישמור! או גנש. מחר יהיה יום גורלי.

רוצים לקרוא גם את הפרק השני?


נעים להכיר!
עדי ארצי שלו, עיתונאית, בלוגרית וסופרת.
אוהבת לצאת להרפתקאות, נהנת לכתוב, וממש כאן משלבת בין השניים. נראה לי שסך הכל החיים יפים אם יש זמן להבחין בזה. פה אנסה בכל יום מחדש. נשואה לתום המקסים ואמא לאילה הנפלאה.

Chick List למייל שלך!
אדם הלך לאיבוד ועדי ארצי שלו
רוצים לקרוא את "אדם הלך לאיבוד"?
מוצרים

3 מחשבות על “הצצה: הפרק ראשון של "אדם הלך לאיבוד"”

  1. פינגבאק: איך ספר נולד? | chickList - צ'יק ליסט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיעניינו אותך...

גלילה למעלה


אז... שנשאר
חברים?

רוצה עוד השראה?

טיולים שווים, טיפים לחיי יצירה וכתיבה ועוד דברים טובים למייל שלך.
מה רע?