אדם הלך לאיבוד // עדי ארצי שלו

פרק 1

הבטיחו לי ששנות העשרים לחיי יהיו התקופה הכי יפה שלי.
שקרנים. בסוף אתה מוצא את עצמך שוכב במיטה וחצי בת 15 שנה, משחק מסירות עם הקיר. הוא מנצח. פוסטר ישן של קוף יושב בשירותים עם בירה מביט בך בבוז בזמן שאתה מחכה שאמא תביא לך חביתה לחדר, כי אבא לא סובל שאתה תופס לו את הספה מול הטלוויזיה. אחר כך הוא צריך לסדר את הכרית שתתאים לגב התחתון…

ואז הטלפון צלצל. 

מוזר איך שיחת טלפון אחת יכולה לשנות לך את החיים, לעצור אותם, לשקשק, ללחוץ על "התחל מחדש". חשבתי שרק בספרים דברים כאלה קורים. אבל הנה.
"מה שלומך?" שאל הקול מצידו השני של הקו.     
עידו. פעם אחד החברים הכי טובים שלי, היום, שלום-שלום. אולי הייתי צריך לסיים את היחסים האלה, אבל כמו מסטיק שנדבק לג'ינס בקולנוע, יש דברים שנשארים. 
"סבבה. מה קורה?"
"תשמע, מצטער שאני מתקשר בנסיבות כאלה אבל אדם… הלך לאיבוד".
"מה ז'תומרת?" שאלתי, "אדם לא בהודו?". 
"אולי", עידו אמר במהירות. "אבל בחודש האחרון ההורים שלו לא הצליחו ליצור איתו קשר. הם ממש דואגים לו".

אדם אבוד? זה מוזר! הוא הרי ידע לצאת מכל צרה עם קצת דמיון ותושייה. כמו אז שנסענו לכנרת ונסחפנו על מזרן ים עמוק לתוך המים. השמש עמדה מעלינו וטיגנה לנו את המוח. קצת חלמתי בהקיץ כשפתאום ראיתי את אדם מעלי עם חצי אבטיח על הראש, במקום כובע. הוא פתח לי את העיניים ומלמל משהו, דרך הסדקים הצרים ראיתי קצת מיץ אדום נוזל לו על האף, ואז חושך. ספלאש! שפריץ של מים ניתך על פני. אני עוד שכבתי על המזרון, וכשהבטתי למטה ראיתי את התלתלים של אדם רוקדים מתחת למים. התעוררתי ברגע. המדוזה השעירה הזאת היתה מפחידה. חשבתי שהוא טבע.
"תקפצו עכשיו כולם…", הוא הוציא ראש מהמים ואמר, "תשחו צמוד למזרן, ואם למישהו קשה שיעלה בחזרה".
כשהגענו קרוב לחוף, צעדנו בתור, עקב בצד אגודל, תשושים.

"דור?", עידו קרא לי.
"פאק", אמרתי לבסוף.
"איתן ואני החלטנו לחפש אותו", הוא אמר אחרי מספר שניות, "חייבים לצאת אחריו, גב-"
"ברור", קטעתי אותו, מעט מבולבל. ברור? כן… אני חושב שכן. אם אדם במצוקה אני חייב לעזור. 
"ההורים שלו כבר מבוגרים, הם לא יכולים לעשות את זה… בקיצור, אנחנו טסים בעוד שבוע. אתה בא? נצטרך אותך שם".
"בטח," שמעתי את עצמי מבטיח, "אני איתכם בסיפור הזה".
מעניין מה קרה לו.

"יופי, ידעתי שאפשר לסמוך עליך", הוא אמר, "יום שני, טיסת חצות לדלהי".
עשר דקות אחרי, היה לי כרטיס מוזמן לאייר אינדיה, ובקשה דחופה לויזה, תרמיל פתוח, ומיליון שאלות לא פתורות. 
למה בדיוק הם זקוקים לי? איך נמצא את החבר שלנו בהודו הגדולה? איך זה נפל עלי ככה באמצע החיים? מה, חיסונים עכשיו? אני מקווה שהיה שווה להוציא על זה את החסכונות שלי לשעת חירום. זו שעת חירום? מה לעזאזל קרה לאדם?

חשבתי על החבר שלי שהיה נכנס לחדר ומיד מואר בידי זרקור דמיוני. כמעט ציפו ממנו לבדר את כולם. כשרצה, הוא שינה את האוירה במבט. הוא ראה את הדברים הכי קטנים, ועשה מהן שמחות של יום חולין. הכייף שלו היה מדבק. אבל מי שהכיר אותו טוב, ידע שמתחת להומור והצחוק יש איזה תוגה, הוא העדיף לא להתעסק בה. "רחוק מהעין רחוק מכאב". הוא היה אומר.

רק פעם אחת פשט לגמרי את המסכה של הבחור השמח, "גם אנשים מצחיקים עצובים לפעמים", הוא זרק לי פעם באחת השיחות שלנו בימי שישי אחר הצהריים. כשהשמש התחילה לשקוע בזווית מאוד מסוימת, וכולם כבר הלכו הביתה אחרי הפעילות בצופים, היינו יושבים תחת עץ אקליפטוס זקן ומספרים הכל אחד לשני. איך אני מאוהב בגילי שלא מתייחסת אלי, ואחר כך ביערה, שהיתה אלי נחמדה מאוד. נחמדה מדי, כי לא ראתה בי יותר מידיד.

אדם מצדו דיבר על הפחד הכי גדול שלו – העתיד. ההורים שלו תלו בו תקוות רבות וזה הלחיץ אותו. הוא הגיע לעולם אחרי שהם כבר ויתרו והפנימו שלא יהיו להם ילדים, איזו הפתעה זו היתה! מאז הם פינקו אותו בהרבה תשומת לב, צעצועים ועוגיות טעימות אבל גם ערמו על כתפיו הצרות את הסיבה לחייהם. בסוף הן התרחבו הכתפיים של אדם, הוא התנדב לשייטת והיה לחייל אחראי עד שבאחד האימונים הוא נפצע ממדחף של סירה. הוא לא הצליח, גם אחרי ההחלמה, לחזור לכושר של כל החבר'ה האחרים. הוא ניסה לעשות את הדברים ה"נכונים" כדי שכולם יהיו מרוצים, וברגע ההוא כשהשתנו לו התוכניות. איתן גם החיוך המפורסם, האופטימי, שתמיד ליווה אותו. הוא הגיע לאיזה משרד בקריה וספר את הימים שישחררו אותו משם.

אז אדם הלך לאיבוד, ואני אורז מזוודה וטס לחפש אותו. לא אקח איתי הרבה דברים, מכנסיים קצרים וגם ארוכים, גופיה ומעיל פליז, כי לא בטוח מה מזג האוויר שם ולכמה זמן אני נוסע. מה שבטוח זה, שבעוד שלושה חודשים אני חוזר. שחר מחכה לי.

לא רק אדם, גם אני קצת מרגיש אבוד לאחרונה ואף אחד לא עוזר לי למצוא. פעם די היה אם סירבתי לגלידה בסוף הארוחה ואמא היתה שואלת בדאגה אמיתית אם הכל בסדר. אחר כך אם שתקתי קצת יותר מדי החבר'ה היו נועצים בי מבט בוחן. זרקתי לתיק סנדלים וגם ואת המנעול של הלוקר מהצבא. כנראה שהיום צריך לברוח להודו בשביל לזכות בקצת אכפתיות.

ביום של הטיסה, שחר היתה אצלי כבר מהבוקר. היא ישבה מולי והביטה בי מכניס לתיק דברים אחרונים. דמעה קטנה בצבצה בזווית עינה.

"מה קורה שחרולי?" שאלתי אותה למרות שידעתי.
"זה סתם, אל תתייחס אלי," היא חייכה ומחתה את הדמעה. חיבקתי אותה חזק.
"איי, אתה מוחץ אותי," היא צעקה, אז מחצתי אותה קצת יותר, "די דור, יא מעצבן", היא צחקה עכשיו ואני אמרתי לה, "נו, את רואה, לא כל כך נורא שאני נוסע…".
"אני אתגעגע אליך," היא אמרה בגלוי לב.
"למרות שאני מעצבן?", ניסיתי לסחוט מחמאה.
"כן," היא ענתה והשפילה מבט, "מאוד".
"גם אני אליך, יפה שלי," אמרתי לה בכנות.
"אז תחזור מהר!" היא ביקשה בתחינה.
"אני אשתדל, תלוי כמה מהר נמצא את אדם…".
"אני עדיין לא מבינה למה אתה נוסע, דיברת איתו אולי שלוש פעמים בשנתיים האחרונות, זה הכל", שחר לא הרפתה.
היה לא מעט צדק גם בתהייה שלה.
"אני חושב שבדיוק בגלל זה אני נוסע," עניתי.
התשובה שלי בלבלה אותה. היא גלגלה גרביים לעיגול קטן. אחרי דקה או שתיים התעשתה.
"חברויות משתנות, אתה יודע," היא הסתכלה עלי במבט שלא הצלחתי לפענח, "לא צריך להתעקש כשזה לא בא בטבעיות".
"כן, אני מסכים".

כבר שלוש שנים ששחר ואני יחד. בשנה האחרונה נפרדנו פעמיים, בפעם הראשונה לא עברו 24 שעות עד שחזרנו אחד לשנייה. בפעם הבאה בחנו את הלבד במשך חודשיים. בסוף מצאנו עצמנו שוב זה בזרועותיו של זו. הסכמנו לשכוח מהבעיות, אבל זה לא אומר שהן התפוגגו, יש ימים שקשה יותר להתעלם מהן. היום הן נשכחו לחלוטין. עיניים גדולות, שואלות, ננעצו בי מתוך סבך תלתלים. הייתי חייב להסביר לה את הדחף שלי לצאת למסע הזה. אולי גם לעצמי.

"הוא היה החבר הכי טוב שלי", נשמתי עמוק, "אם קרה לו משהו אני חייב לעזור", אמרתי ומיד גירשתי את המחשבות שרצו בראשי כאילו היו זבוב טורדני.
"היה", היא הדגישה.
"חבר ילדות. אמיתי. זה לא משהו שאפשר לשכוח ככה בקלות", הרמתי את הקול. ניסיתי לסקור את החברות שלה כדי לתת לה דוגמא אבל לא הצלחתי לחשוב על אחת כזו. לקחתי את כדור הטניס לידי וזרקתי אותו על הקיר. הוא קפץ לעברי ונפל לרצפה. התגלגל אל מתחת לשולחן בחידלון. חוץ מזה, אולי, אני קצת תקוע. משעמם. יתכן שאני צריך לצאת… עננת דאגה חלפה על פניה והיא אמרה, "כנראה לא הבנתי שמערכת היחסים שלכם כל כך עמוקה".

היא הרכינה ראשה ואני ידעתי ששחר, לפחות במחשבותיה, מתחרה על המקום הראשון בלב שלי. היא ציפתה שאומר לה מילות אהבה, שאבטיח שהיא היחידה שמעניינת אותי, אבל כל מה שהצלחתי לומר היה, "גם אני לא. בואי לא ניקח את זה קשה, עם קצת מזל עוד שבועיים אני חוזר".
"הלוואי, ופעם הבאה תבחר חברים שדורשים קצת פחות תשומת לב, אה?" היא אמרה. חייכנו.
"חוץ ממני!" היא הוסיפה במבט מתגרה.
קירבתי את מצחי לראשה, נשמתי את ריח האגוזים של שיערה, תלתל חום דגדג אותי באוזן.
"דוריצ'ווווווק", אמי קראה לי למטבח, לשונה מגלגלת באריכות את כינוי החיבה שנתנה לי בגיל ארבע.
"אני בא".
יצאנו מהחדר, התיק הגדול על גבי, הקוף מסתלבט לעברי מהקיר, מרים לכבודי בירה, "לחיים". לפני שבוע הסתלבטנו יחד בפנאן. פתאום קצת שמחתי לצאת מהחדר הזה, לחיים.
"הכנתי לך סנדוויץ' לנסיעה. עם חביתה, ופרוסות דקות של עגבנייה, כמו שאתה אוהב", היא אמרה.
שחר הביטה בידה השלוחה ונדמה היה לי שראיתי לגלוג קל בעיניה. היא כבר עברה לגור לבד כשהתחילה בשנה שעברה את הלימודים בבאר שבע. אני עוד התלבטתי מה ללמוד, לא בטוח מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול.
"תודה", הפטרתי ולקחתי את השקית מידיה של אמי. דחפתי לתיק. חיבוק קטן. "אל תדאגי, נתראה בקרוב…" 
"יאללה, את מקפיצה אותי לרכבת?" שאלתי את שחר.

*****

עצרנו מול תחנת הרכבת בנתניה. עמדנו זה מול זו, התיק הגדול שוכב בינינו. הבטחתי ליצור קשר מכל מקום שרק אפשר. נשיקה. עוד אחת. ואז מצאתי עצמי ישוב בתא של ארבע אנשים ברכבת. התרגשות מוזרה החלה לפעפע במורד בטני. הייתה לי תחושה שלא רק החיים של אדם עומדים להשתנות ללא היכר. לא הייתי בטוח שאני אוהב את זה. 
"מה אתה מתרגש?" נזפתי בעצמי בשקט.
ממתי לעזאזל אני מדבר לעצמי?

עליתי במדרגות הנעות מהרכבת לשער הכניסה.


 

לרכישת הספר, "אדם הלך לאיבוד", כיתבו לי כאן או במייל:
artsi.adi@gmail.com

"דור, אנחנו פה," איתן ועידו נופפו בידיהם, לידם שאר החבורה. היו שם יוני וגילי, תמר ומיכל.
"היי, מה אתם עושים כאן?" שאלתי.
"מה ז'תומרת, זה המעט שיכולנו לעשות", גילי אמרה, "כל הכבוד לכם, באמת. אני לגמרי הייתי באה איתכם אם לא היה לי את כל העניין הזה של העבודה החדשה והדירה בתל אביב, אני בדיוק צריכה להשיג מקרר…" היא הצטדקה וכמעט גלשה לרשימת הקניות שלה.
גילי היתה הרביעית מהחבורה שלנו שנטשה את עיר היהלומים לטובת העיר הגדולה. הם לא הביטו לאחור.
"יאללה, גילי, את יודעת שאני אוהב אותך, אבל את בחיים לא תבואי להודו, אולי אם אדם היה הולך לאיבוד בפרייייי", עידו סלסל במבטא צרפתי.
"שוב נפל לך?" היא העבירה מבט מתגרה ממכנסיו לעבר הרצפה כמחפשת דבר מה, והוא לפת אותה לספק חניקה ספק חיבוק כפוי שממנו היא לא ממש ביקשה להשתחרר.
"מה איתך? מזמן לא דיברנו", מיכל שאלה אותי, מעבירה תיק של אוניברסיטת תל אביב מכתף אחת לשנייה.
אני שונא את השאלה הזאת. אף פעם אין לי תשובה טובה. עדיין לא.
מתי הפכנו להיות אנשים רציניים שאמורים להיות עסוקים כל הזמן? ולתת על זה דין וחשבון.
"אני… כרגיל. אבל עזבי אותי," אמרתי ופניתי לתמר, "איך ב"בצלאל"? אומנות או נבוט?"
"מאז שהיא עברה לבירה, קשה לתפוס אותה לדרינק", עידו החליט להתערב בשיחה, "ממתי עיצוב שמלות כלה הפך ליותר חשוב ממני?"
"עידו, כולנו יודעים שאין חשוב ממך," תמר השיבה בחיוך, "וזה לא שמלות כלה. אני מפתחת עכשיו קו בגדים אקולוגי לטיולים. הבאתי משהו שיחמם אתכם ויזכיר לכם את כולנו".
היא שלפה שלוש פיסות בד מתיקה.
"וואוו, איזה יופי," אמרתי וקולי נשמע גם באוזניי קצת מלגלג, החזקתי בידי את אחת מפיסות הבד, "מה זה בדיוק?"
ומה אפשר לעשות עם חתיכת הבד הזו במונסון הודי?
"אני קוראת לו 'צעיפוש', תמר אמרה בגאווה, "זה צעיף שנותן לך פוש".
"כמובן," חייכתי בחיבה אל תמר.
"אנחנו ננצור את 'צעיפוש' בליבנו לעולמי עד", עידו אמר והניח יד על חזו.
"לא בלב. על הראש. אתם עוד תראו שתצטרכו אותו," תמר המשיכה לפרט, "זה משמש כצעיף, כמבודד רוחות – מעולה לכיסוי האוזניים, ויש גם רוכסן קטן שאפשר לשים בו קצת כסף או כרטיס אשראי".
"מדהימוש!" אמרו גילי ועידו ביחד, וכולנו פרצנו בצחוק.
לרגע נזכרתי בנו מפעם. מיכל, תמר וגילי, יוני שהתפנה לחצי יום מלימודי הרפואה העמוסים, איתן ועידו. רק שניים היו חסרים להשלים את התמונה, יערה היפה, שמבלה עכשיו בתאילנד ומחבקת עצי קוקוס כמו שנראה מהתמונות שלה, ואדם. 

השמות שלנו הדהדו באולמות הגדולים של שדה התעופה. עלינו למטוס אחרי הקריאה האחרונה. סרטון מצחיק הסביר לנו מה עושים במקרה שנתרסק. הסתכלתי בעיקר על הדיילות. חברת התעופה מצאה את הנשים הכי יפות בהודו והלבישה אותן במיני קצרצר. אם כל ההודיות נראות ככה, הטיול הזה מתחיל להראות כרעיון לא רע בכלל.

"אז מה עושים אם יש שריפה בכנף השמאלית של המטוס?" שאלתי את עידו שישב לידי, הוא אמור לדעת את החומר אחרי שעבר את הקורס של חיל האוויר.
"מנפחים את כריות האוויר, לא?" הוא ענה וחפן בידיו זוג שדיים מדומיינים.
"תודה", קרצתי לו, "כבר חשבתי שפספסתי פה משהו חשוב. יאללה, בוא ננסה לישון".

עידו עצם עיניים מתחת למשקפי הטייסים שתמיד מונחים על אפו. גם במקומות סגורים. גם בתוך מטוס! איתן שקע בקריאה. שמתי את צעיפוש על העיניים וניסיתי להירדם אבל מחשבות מעצבנות לא הניחו לי. כשהייתי בן 16 חשבתי שאני יודע הכל. רק זקנים אוכלים שוקולד עם צימוקים, אהבה זה כואב, חברים טובים נשארים איתך לכל החיים. היום אני יודע שטעיתי. וחבל, לפעמים הייתי רוצה שהנער ההוא יישאר צודק. רק עניין השוקולד עם הצימוקים היה מדויק.

בקשר לחברים שלי? הם היו הכל בשבילי בשנים ההן, הם עשו אותי מי שאני (לא איזה משהו להתגאות, אבל גם לא רע סך הכל). היינו אחים, מה זה, יותר מאחים!
אבל אתם יודעים איך זה, השנים עוברות, חברויות משתנות, והבנאדם שחשבת שינגב לך את המצח בצילומי החתונה שלך פוגש אותך רק ב"שמחות" והזדמנויות נדירות. אתם באמת שמחים לראות אחד את השני, וגם קצת עצובים שאתם מתראים רק פעם בשנה, אבל אין מה לעשות. זו לא היתה אשמתי, ולא אשמתם, זה פשוט קרה. כשאף אחד לא אשם במשהו מבאס זה אפילו יותר מבאס, לא ככה? אבל אלו החיים.

כנראה שבסוף הצלחתי להירדם, כי פתאום נחתנו בהודו. וואלה, ההמצאה של תמר עשתה את העבודה. שדה התעופה עוצב כמחווה לשנות ה-80 חסרות הטעם, וכלל שימוש מוגזם בצבע בז'. צעדנו מהר לבדיקות הדרכונים, עוקפים נשים לבושות חולצות בטן וסארי ארוך חובק רגליים, ולא, הן בהחלט לא נראו כמו הדיילות.
הודי משופם קיבל את פני במבט מפחיד. הוא החליט שאני דומה לבחור שבתצלום הדרכון והרשה לי לעבור. אני בהודו.

יש!
יש?
לא בטוח, אבל אני בהודו. מעולם לא חשבתי שאגיד את זה. שאגיע לכאן. תהרגו אותי, עכברים בפחים, פרות משוטטות, וקארי עם קצת אוכל אף פעם לא עשו לי את זה.

"בוא כבר," צעק לי עידו כשהתעכבתי בשירותים מחשש שלא אפגוש כאלה בקרוב. על הדלת של הגברים הופיע פרצוף משופם.
"שקט, מה אתה צועק ככה…", איתן היסה אותו, "אתה לא בישראל!"
"סליחה," התנצל עידו, "נכון, אני בפאקינג הודו! מקווה שהמקומיים יסלחו לי על הנימוסים שלי".
"הם בכל זאת למדו דבר או שניים מהבריטים," אמרתי והרמתי כוס תה בלתי נראית בידי, "אז כשאתה מנגב ביד שמאל תזכור לעשות את זה בזרת זקופה".
"תודה שחלקת איתנו את החוויות האחרונות שלך," עידו תפס את ראשו אבל ראיתי חיוך שהבליח בעינו. איתן כבר התקדם הלאה.
"אם הוא ילחץ את ידו השמאלית של אחד מהמקומיים– זה על אחריותו", אמרתי, "אני ניסיתי להזהיר אותו".
מרחוק כבר ראיתי שאיתן עמד ליד נהג מונית. היה לו שפם.
"שמתם לב לשפמים שצומחים פה תחת כל אף רענן?" שאלתי את איתן ועידו שהנהנו לעברי, "אולי גם מתחת לאף של אדם הופיע חבר חדש?"

הם נראו מהורהרים כשהנהג הכניס את הציוד שלנו לתא המטען. כנראה ניסו לדמיין את אדם בלוק החדש. תיק אחד תפס את המושב הקידמי, אז התיישבנו צפופים מאחור.

"נראה לי שלעידו דווקא יתאים שפם, יכסה קצת את החיוך הזחוח הזה," איתן אמר.
"אם אנחנו מצליחים למצוא את אדם – כולנו מגדלים שפם". עידו הציע ברצינות.
"סגור", אמרתי.
איתן הנהנן בהסכמה. זה היה ניסיון כושל להקל במעט את המתח שהחל להשתרר ברכב שהפך דחוס מרגע לרגע, כשהבנו את גודל האחריות שלקחנו על עצמנו.
הנה אנחנו, שלושה ישראלים במונית הודית, לא מכירים את המדינה, אין לנו מושג מאיפה להתחיל או אף אחד שיגבה אותנו אם יש צרות, מחפשים אחרי חבר שרק אלוהים או האל גנש יודעים איפה הוא מסתתר.
אלוהים ישמור! או גנש. מחר יהיה יום גורלי.

לרכישת הספר, "אדם הלך לאיבוד", כיתבו לי כאן או במייל:
artsi.adi@gmail.com

2 מחשבות על “הצצה: הפרק ראשון של "אדם הלך לאיבוד"”

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה