- אני מוציאה ספר למרות שהיו תקופות שלא ידעתי אם זה באמת יקרה.
היו לי הרבה תירוצים.
חלקם ממש טובים אם יורשה לי לומר. באמת.
עבודה במשרה מלאה. ספקות עצמיים. תינוקת עם הרבה אנרגיות שלא אוהבת לישון. שוק הספרים קשה בישראל. קשההה! (ואיזה שוק קל?) לקפל כביסה – כבר אין איפה לשבת על הספה. ספר ביכורים זה התאבדות. (תמיד יש ספר ראשון לפני שיש ספר שני. זה קטע כזה). בא לי גלידה! את חושבת שאת יותר טובה מאחרים? את מי את מעניינת בכלל? יש סייל בזארה. - "עם עומס כזה למי בכלל יש זמן להגשים חלום?" אמרתי לחברה ששאלה אותי מה עם הספר ההוא שפעם אמרתי שאני כותבת.
החלום שלה היה להיות אמא והיא הגשימה אותו. כמה קינאתי בה עכשיו. כלומר, גם אני אמא, ואני מאושרת והכל, וזה בכלל לא כזה קל להגשמה אגב… ובכל זאת היא את שלה עשתה.
- הסתובבתי עם החלום שלי הגב עוד כמה חודשים. התינוקת שלי כבר למדה לעמוד, ללכת, לרוץ ולדבר. ואני המשכתי עם התירוצים.
- ואז יום אחד מגפה עולמית. מה זה מגפה… מסין ועד אוסטרליה, מאיטליה ועד ניו יורק.
התחילו שמועות על כך שכולנו הולכים למציאות חדשה ולא מוכרת. שיהיו המון מפוטרים. מסכנים חשבתי לעצמי.
"אף אחד לא יגע בי", אמרתי לאמא שלי שנראתה מודאגת, "אני כותבת הרי על כל הדברים האלה בעיתון. כלב השמירה של הדמוקרטיה וכל זה".
- אבל מהר מאוד הפסיקו לקרות דברים, ממש לא היו חדשות לכתוב עליהן. אנשים נשארו כל היום בבית. אף אחד לא עשה תאונה, או רב עם מוכר בחנות או גילה שהגננת התנהגה לא יפה עם הילד שלו בגן.
- ואז גם הדמוקרטיה כבר לא היתה משהו שכדאי לנבוח עליו. היא כבר מזמן קיפלה את הזנב… המציאות התחילה להראות דומה יותר לדיקטטורה מלוכסנת מאשר לישראל שבעבר כל כך התגאתה בהיותה כזאת דמוקרטית במזרח תיכון המשוגע. ואני קיבלתי הודעה שאני יוצאת לחל"ת לחודש.
- יא! אני לא חיונית. בהתחלה נעלבתי, אחר כך כעסתי. ואז קיבלתי הודעה שהחל"ת מוארך בעוד חודשיים. התעצבנתי. אחר כך הדפתי את העניין, התעלמתי. ופתאום בלי הודעה מוקדמת התחלתי להנות מהחופש.
- נהיה לי מלא זמן לעצמי… כלומר, רק בבוקר, ורק ממתי שאילה התחילה ללכת לגן, ובכל זאת – זה יותר מלפני.
- אז התחלתי לשמוע מלא הרצאות בזום. וביו טיוב. ולעשות קורסים על כתיבה ומיתוג והשראה ואפילו לקרא את כל המיילים ששמרתי בכוכבית. וגם החלטתי לסיים את עריכת הספר. "בפסח אנחנו מסיימים", אמרתי לעורך שלי. זה שאני משחקת איתו פינג פונג כבר שנה.
זהו.. יוצאים לחירות. חייכתי לעצמי.
- זה לקח עוד קצת זמן.
זה תמיד לוקח עוד קצת זמן.
היו בדרך גם עוד קצת ספקות. אבל אז יום אחד הרגשתי צירים. אשכרה כאב לי הגב התחתון וכל זה. הוא רוצה לצאת!!
(יכול להיות גם שסתם הזנחתי את הספורט, אחד מאלה – בטוח) - אבל מה עושים?
איך מתחילים?
אני נוטה לחשוב, לתכנן, וחפור אז חשבתי לגוון קצת והחלטתי לקפוץ למים, גם אם קר, גם אם הבגד ים לא נראה טוב על העור הלבן מדי שלי שלא הספיק לקבל נשיקת שמש… יאללה, נקפוץ.
מקסימום נשחה.
או נרקוד בשחייה צורנית. - מצטרפים אלי? אם גדול עליכם כובעי ים תואמים אפשר גם אגדו- דו- דו.
- החלטתי ללכת על קמפיין של מימון המונים, כדי לאפשר לכל מי שרוצה לקנות את הספר וגם עוד כמה תשורות ייחודיות לפני כולם.
תום ואני אפילו צילום סרטון! - אני מזמינה אתכם להיכנס לפרויקט של ספר הביכורים שלי "אדם הלך לאיבוד", לקרוא עליו קצת, לצפות בסרטון, ואם אהבתם אני מאוד אשמח שתתמכו ותרכשו אותו מראש. לחצו כאן!
- אגב, מכירים מישהו שיש לו חלום?
שתפו ותנו לו לקרא את הפוסט הזה!
לכם יש אחד?
תכתבו פה מהו – תאמינו לי זה השלב הראשון! 🙂
4 מחשבות על “אני מוציאה ספר ומגשימה חלום”
איזה נהדרת את! המון המון בהצלחה!
איזה כייף לשמוע כשבן אדם מתקרב לחלום או כבר מגשים אותו. כל כך מתקגשת בשבילך , כל הכבוד והמון בהצלחה 🙏🙏🙏
תודה רבה. תגובה מחממת לב 🙂