מה הסיפור שלכן? האחיות והצב שאוהב את היער

לפעמים כבר במבט או בחיוך את יודעת שזה הולך להיות טוב, שזה יתאים בדיוק בשבילך, שאת והיא חברות באותו השבט.
ככה הרגשתי כשפגשתי את אורטל ואת הספר שיצרה ביחד עם אחותה גל, "הצב אוהב את היער" – סיפור על אהבה לטבע. 
זהו ספור ילדים נפלא, שמעודד את הילד וההורה לצאת למסע של היזכרות ביופיו וקסמו של הטבע. הצב, והדשא, והרוח שנמצאים תמיד כל כך קרוב, אבל אנחנו לפעמים שוכחים אותם, ואת כל האוצרות שהם מביאים.
אז כל שיר כאן מזכיר לכם, את היופי, השלווה, החד פעמיות מההיקסמות שבטבע.
הספר מאפשר לילדים להבין טוב יותר את העולם שסביבם, ולהתחבר אל המקורות שלנו כבני אדם – כיצורים חיים. הוא בסיפור על צב שאוהב מאוד את היער, והיער אוהב אותו בחזרה.
יחד עם הצב הילדים מוזמנים לצאת גם הם למסע מופלא ביער, להכיר אותו מכל צדדיו ולהוקיר את חלקיו אשר הופכים אותו למה שהוא.
תוך כדי הטיול ייפגשו הילדים את האלמנטים השונים של הטבע – את הרוח, את האדמה, השמש, הירח ועוד – ובכל אחד מהם יוכלו לעשות תרגיל הירגעות שיחבר אותם אל אותו מקור טבע וגם יאפשר להם להירדם בשלווה.

הספר מאוייר בצבעי עיפרון שלוקחים אותנו לחלום רחוק, רומנטי ומלא תמימות כובשת.
חוצמזה, כל שיר גם מולחן ומגיע עם הנחייה מדיטטיבית, תרגיל חמוד, עבור הילד שמתכונן לשינה מלאת חלומות יפים.
אז הפעם אנחנו פוגשים את אורטל וגל, אחיות שעוסקות באומנות כל אחת בתחומה כבר שנים…
עכשיו הן חברו ליצירה משתפת שכרגע נחה בחן רב על מדף הספרים של הבנות שלי.
איזה יופי זה!

אז בואו נתחיל, ספרו לי סיפור:

"אורטל רון בת 40 והבכורה מבין 3 אחיות. אמא של יעל וגילי – שהם הלב שלי והשיעור הכי גדול של החיים שלי. אני בוגרת שנקר והייתי שותפה בחברת סטארטאפ – אבל לקום בבוקר ולאייר את הספר שלנו היה הדבר שהרגיש לי הכי טבעי ומהנה לעשות. אני מאוד מאוד אוהבת לצלם – בעיקר סטילס ולקרוא זו אהבת ילדות שעדיין פועמת חזק.  גל בת 36 והאחות האמצעית. עוסקת במוזיקה כבר שנים – יוצרת ומוזיקאית וגם בעלת אולפן ביתי להפקות וידאו וסאונד. ובמקור אני קוף שאוהבת לטפס על עצים ולהסתובב ביער, לחפש אוצרות ולגעת בהכל".

מי הדמות הראשית בחייכן?

"זה קשה לענות על השאלה הזו יחד ????יש מי ששינו את מסלול חיינו והשפיעו עלינו בדרכים הכי עמוקות שאפשר לדמיין…  יש אנשים כמו הצלע השלישית שלנו, אחותנו דפנה, שהיא חלק בלתי נפרד וסופר משמעותי בחיים שלנו, או ההורים שלנו שבדרכים שונות הם דמויות מפתח בחיינו, אבל אם מדברים על דמות ראשית בסיפור – אנחנו חושבות שכל מי שכותב/יוצר, כותב את עצמו באיזשהו אופן, ובצורה מאוד טבעית ובלתי נמנעת הדמויות הראשיות בחיי כל אחת מאיתנו היא עצמה".

מההתחלה – מה הסיפור הראשון שאתן זוכרות על עצמכן כילדות?

גל: " אני זוכרת איזו מן חוויה ראשונה שלי מאוד רוצה לחצות לבד ללא ליווי את הכביש שבין הגן לבית כשהייתי בערך בת 3-4. באופן כללי הזכרונות הראשונים והמאוחרים שלי תמיד סובבים סביב איזה ריקוד עם תחושת עצמאות. אחרי מסע שכנועים אימי הסכימה לחכות במעבר החצייה ולתת לי את החוויה הזו.
אספתי נשימה גדולה וגאה לתוך הגוף וחציתי את המעבר עם חזה מורם, כמו הילדה הגדולה שרציתי להיות.
רק שמרוב התרגשות… כשהגעתי לקצה השני, כל כך רציתי להתגאות מול אמא שלי על החצייה המושלמת שביצעתי, שסובבתי את ראשי אליה ולא שמתי לב לקצה המדרכה שפגשה את כף הרגל שלי. נפלתי דוך על הפנים ופתחתי את השפה וכל העניין הפך לבלאגן גדול, סיימתי את זה עם הצלקת הראשונה שלי בקצה השפה התחתונה והאמת שאני אוהבת אותה עד היום".

איך החלטתן לכתוב ספר בשיתוף פעולה משפחתי?

"ליצור יחד זה דחף שמלווה את שלושתינו כבר הרבה מאוד שנים," אומרת אורטל, "היו מחשבות ופנטזיות על הרבה מאוד דברים שנעשה וגם היו דברים שכבר נעשו. כשגל הפיקה קליפים לקחנו חלק פעיל בעשייה מאחורי הקלעים, דפי וגל הופיעו יחד על במות… אז כשהתיזמון התחבר עם ההשראה וההזדמנות הציגה את עצמה – פשוט הרגשנו שאנחנו קודם כל עושות יחד. ואם גם ייצא מזה הספר שאנחנו מקוות אז רק הרווחנו : )

מאיפה שאבתן השראה לספר?

אורטל: "הכל התחיל בעצם בתקופת הקורונה – גל התגעגעה מאוד ליעל (הבת שלי) ומתוך הגעגוע גל גילפה פסלון קטן של צב עשוי מחתיכת עץ. היא אספה כל מיני אלמנטים מהטבע (אצטרובלים, ספלולים, צדפים ופיסות עץ) ויצרה משטח קטן עליו הונח הפסלון. בתוך הפסלון, החביאה גל סיפור קטן מגולגל בתוך ענף חלול, על טיול של צב קטן ביער, ובסוף הטיול המתין אוצר: מסר קטן של אהבה שנישאת איתך בלב לכל מקום – גם ממרחק.
הסיפור שבה את ליבי ורציתי מאוד להרחיב את הטיול הקטן ביער לספר של ממש, כזה שיזמין עוד ילדים והורים להתחבר אל הטבע ולעצמם".

נהנתן לעבוד יחד כסופרת ומאיירת?

אורטל: "היה מדהים לעבור את התהליך הזה של יצירה משותפת. למרות ששיתנו עוסקות ביצירה בתחומים שונים העשייה יחד הרגישה מאוד אינטואיטיבית וטבעית. יש משהו מאוד מיוחד ועוצמתי ביצירה משותפת של אחיות, ובמקרה שלנו היינו ממש רוח גבית אחת בעבור השניה – גל עודדה אותי לאייר כמו שפעם הייתי מציירת. בצבעי עיפרון -אולד סקול. בלי מחשב (למרות שכבר שנים הייתי מעצבת גרפית ולא נגעתי בכלל בצבע אמיתי) וזו היתה, בדיעבד, הבחירה הכי נכונה עבורי. אני ידעתי שהמילים שלה וגם הלחנים אחר כך יזרמו ממנה באופן הכי טבעי ויפה שיש כי מוזיקה היא הבסיס האמיתי של גל. עוד מהיום שאני זוכרת אותה.
ההיכרות שלנו כאחיות אפשרה להוציא האחת מהשניה את הדברים הכי נכונים לנו וגם לספר".

הקלטתן גם שירים, ספרו על התהליך המרתק?

"אחרי שהספר היה מוכן וקצת לפני שהודפס, היה ברור שהוא מבקש הלחנה. גל כתבה את הקטעים כאילו כבר בפנים היא ידעה שהם אמורים להתנגן בהמשך," מספרת אורטל, "מכיוון שהיא מוזיקאית שגם כתבה את הספר – ההמשך  הטבעי היה שהיא תלחין ותשיר. אחד הדברים הכי מרגשים שקרו בעבודה על השירים היה החיבור של יעל לתוך היצירה, כסגירת מעגל מושלמת. יעל היתה בת 5 וגל הקליטה אותה מדברת את התרגילים הקטנים שמופיעים בסוף כל שיר. זה בעצם הכניס עוד דור משפחתי לתוך העשייה של הספר והילדה עבורה הכל קרה היא זו שחותמת כל שיר בקול המתוק שלה. זה היה ממש מדהים לחוות".

 חלום מטורף וגדול שקשור ליצירה שלך (אולי אחד הקוראים יוכל לעזור…)

"להפוך להיות קלאסיקה ישראלית. כזו שמסתכלים עליהם אחורה ממרחק של שנים בנוסטלגיה. לדעת שהיה איזה רגע בזמן, שהגענו להמון לבבות קטנים שגדלו עם הצב שלנו כחלק מסיפור הילדות שלהם".

ציטוט שמעורר בכן השראה    

"כל המבוגרים היו פעם ילדים (אולם רק מעטים זוכרים זאת)"
-הנסיך הקטן – אנטואן דה- סנט אכזופרי

אפשר לשמוע טעימה כאן…

"את השירים אנחנו מגישות באהבה לכל מי שאוהב טבע ומוזיקה – ללא קשר לרכישת הספר.
פשוט מחפשים "הצב אוהב את היער" בספוטיפיי/ יוטיוב/ אפל מיוזיק והאלבום שם (7 שירים)".

מה עוד?
שווה לעקוב אחריהן באינסטגרם (כאן) כי יש גם גלויות מאויירות, בובות סרוגות ועוד המון דברים מהממים שהם חלק מהעולם של הצב ואת כולם אפשר למצוא אצלן שם או באתר.

נו, נהנתם?
ספרו למי שצריך לשמוע על הספר הזה והמתיקות האופטימית שהוא מביא איתו.
והמלצה שלי, צאו איתו לטבע, עיצמו עיניים ושירו שיר מתוק לצב, לרוח, לים, לעולם.