מגיפה עולמית היא לא דבר נחמד, אבל יש אנשים שכל הקורונה הזאת באה להם בטוב.
מי? הנה למשל לשמיל, שכל שנה, שלושה חודשים לפני פסח מתחיל לחשוב על תירוצים שיוכל לספר למשפחה, למה הפעם הוא באמת לא יכול להגיע לארוחת החג. הוא לא אוהב את כל המפגשים האלה שבהם לאחר כמה חודשים של נתק כל הדודים ובני הדודים מגיעים ומשחקים אותה כאילו הם משפחה קרובה, כזו שעוד נפגשת בשבת לפיקניקים, כמו פעם.
הוא מתעב את כל השאלות האלה ששואלים אותו על זוגיות (למה אין לו כזו אף פעם, וכשיש, אז למה איתה או מתי חתונה?), על הקריירה (מה בדיוק אתה עושה תסביר לי שוב?), ועל עוד עניינים אישיים שלא באמת מעניינים אותם, כי עובדה שהם לא זוכרים את התשובות וצריכים לשאול בכל פעם מחדש. הוא תמיד אמר שאוכלים בשביל לחיות, ולא חיים בשביל לאכול, והוא בז לכל המתמוגגים מהשולחן העמוס מדי במאכלים פושרים… שלא מספיקים להתחמם עד הסוף בתנור וכבר מוגשים לשולחן. אין לו סבלנות לדודה אסתר שתמיד מגיחה מאחורי גבו ומקפיצה אותו כשהיא לוחשת לתוך אוזנו, אם ירצה קצת מהבשר עם הצנוברים שלה.
הייתם מתארים לעצמכם שאדם מיזנתרופ כמו שמיל היה מתרץ משהו בשנייה ושוכח מכל הבלגן בהרף עין, אבל זה לא המצב. אתם מבינים, שמיל שונא את כולם חוץ מסבתא סוניה ובשבילה הוא משקיע בכל שנה בסיפור מופרך, מעניין, משעשע, כזה שלא מותיר מקום לספקות ושאלות, כי כשלסבתא סוניה יש ספק, היא יכולה ללמד את השב"כ על שיטות חקירה. השנה, הוא לא היה צריך להתאמץ. מגיפה עולמית היא תירוץ כל כך טוב שהוא מודה שבעצמו לא יכול היה לחשוב על דבר הזוי שכזה. הוא יפתח קופסת שימורים של טונה בשמן זית (הוא יודע לפנק את עצמו בחגים ומועדים) ויוציא פיתה מהמקפיא (סבתא סוניה לא רואה, אז לא צריך להיחנק עם מצה).
אחר כך ישב לראות את הסדרה שהוא אוהב. מה רע?
מעיין ניסתה ארבעה פילטרים באינסטגרם כדי להסוות את העייפות שלה, אבל כבר תקופה שהשקיות מתחת לעיניים שלה מסגירות את מה שהיא לא מספרת. השבוע היא פרסמה סרטון שלה שבו היא מודה שכבר הרבה זמן היא צועקת ליקום "הפסקה, הפסקה!".
נראה לה שהוא הקשיב עכשיו, ומה זה משנה שבמדינה אחרת כבר מתים מאות אנשים ביום, סוף סוף יש לה זמן לעשות את כל הדברים שתכננה כבר מזמן. הרשימה התארכה מאז שהיא התגרשה, והפכה לאם חד הורית, והעסק שלה נכנס לקשיים, והיא כל כך רצתה לסמן וי על הדברים שהיא חייבת לעשות. היא ממש מרגישה את העקצוץ בקצה האצבעות שלה, ועורגת לעט הפיילוט הדק שלה שמסמן קו שחור מדוייק. אבל מצד שני, עוברת תהייה בראשה, אם כל העולם כרגע עוצר ונח, אולי גם היא תנסה לחטוף איזה שנ"צ.
"הקורונה הזו היא הדרך של היקום לומר לנו להירגע קצת, למלא מצברים… לתכנן מסלול מחדש", היא מלמלה בחשיבות ניו אייג'ית למצלמה שהציבה בחדר העבודה הקטן שלה, תוך שהדגימה שיטת איפור חדשה. היא מתחה קו שחור עדין מעל העפעף, ניסתה להסוות את הפנים שנשארו נפולות, למרות שהיקום עשה מה שביקשה, ועצר. היום היא תנוח.
הרשימה תחכה. הכל מחכה. בשבילה. מה רע?
גם רועי סוף סוף נושם לרווחה. אתם מבינים, אם היה אפשר לאבחן את זה, כבר מזמן הוא היה נחשב לסובל חמור מ- FOMO. רועי, עוד לפני שהמציאו לדבר הזה שם, כבר ידע שיש לו כזה. אמא שלו מספרת שכבר בלידה הוא היה חסר סבלנות, ולא חיכה שנייה מיותרת כדי לצאת לעולם. אחרי ציר אחד הוא כבר צרח לעולם "הגעתי".
בגן, כשכולם ציירו והתרכזו בדפים שמולם, הוא היה פוזל לשולחן של הגדולים, או של אלה שעושים פאזל, או יוצרים בפלסטלינה. תמיד השולחן של האחר נראה מעניין יותר. בתיכון זה כבר הגיע למחוזות פחות נעימים, הוא כל הזמן רצה את החברות של החברים שלו. פעם אחת הוא גם השיג את דנה של גדי, רק כדי לגלות שעכשיו כשהיא שלו, היא פתאום לא כזו מעניינת. בקיצור, רועי יכול ללמד את כולם על הפחד מהחמצה. אבל אין לו זמן כי הוא יכול להחמיץ דברים הרבה יותר מעניינים בשעה כזו של הסבר מעמיק. דמיינו לעצמכם מה קרה לו בוקר אחד כשה-FOMO הזה, פתאום, ברגע אחד… נגמר. בלי כל הודעה מוקדמת. עד עכשיו הוא לא מבין איך לא נפתחו מהדורות החדשות בידיעה החשובה הזו. הוא ראה לנגד עיניו את יונית לבושה בז'קט אדום מישירה מבט למצלמה ואומרת בדרמטיות, בלי שחלילה יפלט לה חיוך, " ה-FOMO: בוטל".
כולם נמצאים בבתים, בני המזל במרפסות או בחצר. הבנות שעבדו כל החורף על הטוסיק לקראת הקיץ – לא יכולות להשוויץ בו בחוף הים. אף אחד לא טס ליעד אקזוטי, אף אחת לא הולכת לשתות קפה עם השמלה החדשה שלה. אנשים מספרים בלהט איך ניקו את הבית, כולל המגירה ההיא, הכינו פשטידה משילוב של שלושה קמחים והקדישו אחר צהריים שלם ליצירת פאזל עם הילדים שלהם – וגילו שהם דווקא חמודים.
איזה שעמום, הוא חושב לעצמו וכמעט מגחך לאור עליבות חייהם של האנשים סביבו. בפעם הראשונה בחייו, רועי מרגיש שהשולחן שלו דווקא בסדר. מה רע?
ואחרונה חביבה, אחלה בחורה, רותם מרעננה. היא מובטלת כבר כמה חודשים. אולי שנה, או יותר. מי סופר?
היא מסתכלת עכשיו בתדהמה קלה על כל האנשים שלחוצים מכך שלא יקומו מחר עם שעון מעורר שיבעט אותם מהמיטה החמה. הם בוכים מפאניקה כשהם חושבים על האפשרות ליקיצה טבעית, טיול בסלון עם הפיג'מה שלהם, לגימה של קפה טעים בניחותא… הם היו מעדיפים כנראה להיפלט ליום ארוך, מלא באבק דרכים ואוטובוס רועש ובוס שכל היום באוזן מרשרש. רותם מסתכלת בתחושת עליונית על ההיסטריה של כל מי שנשארים בביתם. היא כבר היתה שם קודם, ולגמרי שורדת כדי לספר. הבעיה שלא שואלים ומתייעצים איתה, ודווקא יש לה טיפים לספר מניסיונה זה כמה חודשים בבית. היא צופה במנטורים בגרוש שמטיפים שכדי לא להשתגע צריך להמשיך כרגיל. "לקום בשעה הרגילה, להתלבש, להסתרק, לעשות אימון יוגה קצר, ולהתחיל את היום באנרגיה", מקפצת מולה מדריכת כושר בפאנל של חדשות הבוקר. נטפליקס על הספה נשמע בעיניהם כמו קללה. היא רואה אותם מתאמצים לשמור על שגרה ומוטיבציה גבוהה ויודעת שתוך שבוע הם יפסיקו. אם היו שואלים אותה היתה מסבירה להם, שחבל על האנרגיה שהם מבזבזים כדי לנסות… הם יפלו לספה, ויראו פרק אחד, ועוד אחד ועוד עם הפיג'מה המסריחה שלהם בדיוק שבוע מהיום. הם יהיו בול כמוה. כל מי שצקצק בלשונו ומתח ביקורת על ההתנהגות שלה בחודשים האחרונים יסיים בדיוק כמותה. ואתם יודעים מה? היא חשבה לעצמה בסיפוק, הוא אפילו יהנה מזה. והוא ישנא את עצמו על שהוא נהנה מזה.
והיא? לא תעמיד על מקומו את כל מי שעיקם אפו למולה. לא תאמר להם שהיו צבועים כשיעצו לה איך להתנהג כשהופכים מובטלים… היא תרחם עליהם כשתראה את המבט המיואש בעיניים ותמליץ להם על סדרה ממש טובה.
יש רק בעיה אחת. בשלב הזה, כשכולם נכנסים לכלא הקטן שלהם, רותם כבר ריצתה את זמן הבידוד שלה מהעולם. היו לה כבר יותר מדי חודשים של כלום ושום דבר ומבחינתה זו לא חצי נחמה שעכשיו כולם מצטרפים אליה. אז דווקא עכשיו, כשכולם מתבטלים מול הסדרה ההיא שכבר המון זמן היא אמרה להם שהיא מעולה, באמת מעולה, היא החליטה לקום מהספה ולעשות מעשה יזמות. היא פתחה בפייסבוק את הקבוצה, "קורונה – דווקא בא לי בטוב" והתכוננה לבואם של אנשים כמוה. היא תיצור קהילה חדשה עם המלצות לפיג'מה שדווקא ממש כדאי להסתובב איתה כל היום בבית (הסוד הוא הגומי במותניים, היא תכתוב על זה פוסט מפורט), תמליץ לסגור לפני השינה את התריסים כדי לא לקום חלילה עם אור ראשון (היום לא נגמר ככה), ועוד טיפים שהיא, כלמודת ניסיון, כבר יודעת. היא חששה מדברי נאצה, אבל הזכירה לעצמה שגם ככה היא רגילה לזה שאומרים שהיא מנותקת מהמציאות. היא ידעה שיש לה מה לתרום לעולם החדש הזה, ולא היה איכפת לה מה יגידו השכנים, שכלואים עכשיו בבתים. מה רע?
שמיל גלש בפייסבוק ונתקל בקבוצה "קורונה – דווקא בא לי בטוב". הוא נכנס כדי לראות במה מדובר, כי הרגיש שזה מדבר אליו. עד עכשיו לא היה נעים להודות בזה, אבל כן, התירוץ הזה לסבתא סוניה בא בטוב. מעיין ראתה את העיניים הטובות של רותם, והרגישה שזה מקום שיהיה לה בית. רועי תמיד מצטרף לקבוצות חדשות שצצות לו בפיד כדי לא להפסיד משהו טוב, אם לא מעניין – אפשר לצאת. שלושתם הפכו לחברים מובילים בקבוצה של רותם. שמיל כתב לרועי, "אם היית מוקף באנשים משעממים כמו אלה שאני מכיר – לא היית סובל מעולם מהפחד מהחמצה!", מעיין ענתה שבאמת משפחה זה דבר שמוערך מעבר למידה ושכל הגברים הם חרא. רותם כתבה להם שלדעתה שניהם צודקים אבל גם קצת טועים, כי כשנמצאים כל היום בבית דווקא כדאי לשמור על קשר עם משפחה קרובה, אבל ששניים שלושה אנשים זה לגמרי מספיק.
רועי הגיב לכל מה פוסט שרותם כתבה בניסיון להרשים אותה. הוא חשב להזמין אותה לדייט כשכל זה יגמר. היא נראתה לו רגועה כזו, אחת שמבסוטית להיות בדיוק איפה שהיא נמצאת, אפילו אם זה כמה חודשים על הספה שלה בסלון. בדיוק ההפך ממנו. חוצמזה, חבל שאחת יפה כמוה תישאר בבית. כן, כשכל זה יעבור הם יצאו לסרט או מסעדה, או אולי לטיול בצפון, הוא יקח אותה לכנאפה הכי טובה בעוספייה. הוא הרגיש פעפוע ישן של התרגשות עמוק בבטן, וחש געגוע לFOMO החמקמק ששלט בו כל חייו, ואותו הוא תמיד שאף לנצח. אבל עכשיו כשהצליח, חשב, שהיה נותן הכל כדי שהעולם יחזור להיות מעניין מספיק, כדי שהוא שוב יפחד להחמיץ דברים טובים.
*הסיפור "מה רע?" הוא סיפור בדיוני במציאות אמיתית שנראית דמיונית.
כתבו לי, בא לכם בטוב? בא לכם ברע?
