"תצטלמי עכשיו, כל עוד את יפה, הציצי שלך עומד, אין לך סימני מתיחה, והפופיק במקום, את עוד תתגעגעי לזה", אמרה לי חברתי הטובה כשסיפרתי לה שאני בתחילתו של היריון ראשון.
צחקתי על ההמלצה ונבואת החורבן שקופלה בה, ואמרתי לה שהיא מגזימה.
"לפחות תדאגי שיציירו תמונה שלך", היא אמרה בייאוש.
"כמו בימי הביניים כזה? כשהדוכסיות שכבו על כס מלכות מקטיפה וצייר הממלכה הנציח את דיוקנן?", שאלתי כדי להיות בטוחה שאני מבינה אותה.
"כן…", היא ענתה חלושות, ואני הבנתי שהיא איבדה את זה לגמרי והחלטתי לא להקשיב לה יותר. היא בעצמה היתה אמא טרייה, והנחתי שההורמונים שלה אשמים בבליל המילים המוזר שיצא מפיה.
ובכל זאת, קצת אחרי שגיליתי שאני בהריון, החלטתי לתעד את הבטן התופחת. מדי חודש.
תבינו, יחסית אהבתי את הבטן שלי. אפילו עדיין. עם הרגליים היו לי לפעמים קצת אישיוז, אבל הבטן תמיד היתה חזקה ודי שטוחה (חוץ מאחרי ארוחת שישי טעימה), אז חשבתי לעצמי שאולי באמת כדאי לתעד עכשיו, כי אם חברה שלי צודקת ואח"כ יהיה מאוחר מדי? מאוחר מדי למה? לא הייתי בטוחה.
יאללה, נלך על זה נתעד את פלא הבריאה.
ממה מתחילים?
בחרתי את האואטפיט המושלם (סתם, הצטלמתי בפעם הראשונה לפני שהלכתי למכון כושר, וזרמתי על אותם בגדים לשאר הצילומים). אחר כך, כל שנותר היה לשכנע את בן הזוג לצלם את אשתו היפה שמקריבה את גופה למען תינוקת קטנה שעדיין לא פגשו.
אז האם חברה שלי צדקה?
קצת. ספויילר- השינוי הכי גדול היה בפופיק.
סך הכל השתדלתי לשמור על עצמי באופן יחסי, לא להעלות במשקל יותר מדי (ובכל זאת המשקל הראה מספר שלא חלמתי עליו… זה קצת הטריד אותי, אבל בינינו, בחיים לא הצלחתי לעשות דיאטה ולא חשבתי שזה הזמן להתחיל). בנוסף, מרחתי קרמים על הבטן (שמן "ביו אויל" שגם קים קרדשיאן השתמשה בו… היא ניסתה כבר כל סוג של טיפול יופי שהומצא בפלנטה, אז סמכתי עליה). אפילו עשיתי ספורט ובמיוחד יוגה (לא יודעת איך זה קשור לפה… שיהיה).
ובכל זאת – הפופיק שלי השתנה. סימני מתיחה קטנטנים גרמו לו להפוך מעיגול מושלם וחצוף למעיין חיוך עצוב כזה.
זה מבאס קצת, אבל רק קצת, כי מה שחשוב באמת זה החיוך שעל הפנים. אני חושבת.
מי שמביט מי מאחור לא יודע מי אני
הצטלמתי גם בפרונט אבל גם מהצד להגדלת האפקט, כי וואלה, מי שמביט מי מאחור לפעמים לא יכול לשים לב למה שקורה מלפנים. מי שמביט בי מלפנים יכול אולי לפספס… אבל למי שמביט בי הצד – אין ספק 🙂
תקופה של התבוננות עצמית
תשעת חודשי ההיריון הם תקופה כזו של התבוננות וחקירה עצמית. חיצונית וגם פנימית. יש מודעות הולכת וגוברת בכל הנוגע לחשש משינויים, רצון להקפיד על בריאות. התמונה החודשית הזאת היתה עבורי עוד אמצעי למעקב מחוייך. בלי רופאים וטבלאות. רק אני, האיש שלי והעוברית שכבר בעטה והודיעה שהיא פה.
אז הנה חלק מהתובנות בעקבות הצילומים האלה.
החיובי:
- הצלחתי להיכנס לאותם מכנסיים ואפילו לחזייה גם בחודש תשיעי
- בהריון יש הרבה ימי שיער טובים, וזה ניכר בתמונות. הסיבה אגב היא שבמהלך חודשי ההיריון אין נשירה של שיער, אחר כך, אגב, הוא נושר… ומה שלא נושר בגלל ההורמונים, ייתלש בידיה של התינוקת הקטנה.
- די מדהים לראות את הקסם הזה של הגוף הנשי – שככה משתנה, מתגמש, מתרחב מאהבה.
- הבנזוג היה סבלני במיוחד בסשן הצילומים האלה, הוא אפילו התלהב קצת מהעניין
- סך הכל 9 חודשים. איך הזמן עובר מהר כשנהנים!
השלילי:
- הגילוי שמחודש לחודש קשה יותר להידחק לחזיית הספורט שלי
- הפס הזה על הבטן
- בחודש האחרון של ההיריון פריחה אדמומית ומגרדת הופיעה על גופי. חדות העין אולי יבחינו בזה. אבחנת הרופאים היתה שעד הלידה זה יעבור. הם צדקו, אבל זו היתה תקופה לא נעימה שגם הייתה מלווה בחוסר וודאות – מתי היא תסתיים? מתי תתרחש הלידה?
- ככל שהחודשים מתקדמים העייפות בפנים ניכרת…
- סך הכל 9 חודשים. נו… שתצא כבר.
אגב, על צילומי היריון רשמיים עם צלמת, בשדה פרחים, כשגזירי בד שקפקפים מסתירים – חושפים את גופי, ויתרנו. הרגשנו כבדים מדי בשלבי ההיריון המתקדמים, ומובכים מדי – תמיד. פיצינו על זה בתמונות משפחתיות עם תינוקת ניו בורן חמודה.
מה חושבות על תיעוד הבטן ההריונית? על חוויה של צילומי היריון?
למי יש זמן לכל זה / מזכרת לכל החיים?
