סוניה, אשתו של?

 בסיפור העלילה הרבה נקודות שהזכירו את התקופה שלנו, והפכו את ההצגה לרלוונטית מתמיד.
ולהבדיל, אהבתי את הענווה של נבחרי העם כפי שהודגשה, למשל בבישוליה של סוניה, היא יודעת מה להכין לבעלה בכל דרמה או מצב רוח, והוא? צריך לשטוף את הכלים של ארוחת יום השישי… כמה רחוקים החיים הנהנתיים של נבחרי הציבור שלנו היום, מאלה הצנועים של פעם.

הסיפור מתאר באומץ את הקשיים שחוותה לצידו של שמעון, איך זנח אותה ואת זוגיותם לטובת הרעיון,
לטובת המדינה… אפילו את היומולדת של הבת שכח פעם.

דמותה של סוניה מובאת אלינו כאישה צנועה, אוהבת ארץ, ציונית, בעלת אידאלים,
אבל בעיקר, לדעתי, כאישתו של.
כפמינסטית ידועה לשימצה, שלמדה באוני' העברית תואר במדעי החברה, אני חושבת שלא כדאי לפסוח על הנקודה הזו. בגלל ששמה של ההצגה הוא "סוניה" חשבתי שיגלו לי יותר מעולמה הסודי, מחשבותיה, חברותיה… חשבתי שאכיר אותה. אבל, ההצגה מציגה אותה יותר כ"אישתו של פרס". כן, זו שהייתה בעלת חשיבות רבה בחייו, אבל עדיין, היא שם בגללו.

ואולי קשה להכניס להצגה אחת את כל עלייתו ומפלתו של פרס, את רצח רבין, את שנות תחילת היישוב, והפוליטיקה של ארץ ישראל, ויש לציין שהם עשו שאת טוב, טוב מאוד. אבל סוניה, לא קיבלה את המקום החשוב שציפיתי שתקבל.

אולי זה קשור שהיוצרים כולם גברים, שעדיין כותבים על נשים מנקודת המבט שלהם, ואולי בחירה אומנותית.
את שחר שמאי כותב המחזה, פגשתי לאחר ההצגה, ישבנו ושוחחנו, הוא סיפר על הרצון שלו להציג את האירועים כפי שהיו, ובלי מחשבה על מה יגידו במשפחה או במוזיאונים למורשת פרס – זה אמיץ וראוי להערכה והודגש היטב במחזה השנון והקולח. גיא פרטי אחראי על מוזיקה משובחת, ועידו רוזנברג ביים בכישרון, (אהבתי את השימוש הכפול בעצי הברוש שהגיעו במערכה הראשונה בעת הקמת הקיבוץ ונשתלו בהדר ויופי, והפכו לשביל ברושים של בית העלמין במערכה של הסוף).

בקיצור, זהו מחזמר מעולה.
הנושא שנבחר מעניין ומקורי, הדרך בה סופר נאמנה למציאות ולא מתנצלת,
ואת הכול עוטפת מוזיקה שגורמת לנו לרקוד בכיסא.
כפי שאמרתי למי שישבו לידי, אני מתחילה לחשוב שזה לא מקרה, כל הפקה של תיאטרון חיפה מהשנים האחרונות מיוחדת בעייני, מביאה משהו אחר, מקורי, וכיפי!