סיפור עם הקפה: מיקו המלך

סיפור מקורי. מיקו המלך // עדי ארצי

מיקו חצה את הכביש בצעדים איטיים מהרגיל, הוא עצר והשתהה, הסתכל לראשונה על העשבים השוטים שצמחו בשולי המדרכה. בדרך כלל הוא מקפיד לחצות מהר, אפילו רץ לפעמים. תרבות הנהיגה בישראל לא מכבדת הולכי רגל, את זה הוא כבר הבין מזמן. אבל בימים האחרונים הוא שם לב שיש פחות מכוניות על הכביש, ועוד פחות מזה אנשים שהולכים על המדרכה.

הוא היה בדרכו לספסל הקבוע שלו, בשעה הזאת של היום קרני השמש החמימות פוגעות בו, ומלטפות את הגב בנקודה שהוא אוהב, בין השכמות. זה מקום טוב לצפות בעוברים ושבים, ילדים קטנים שמנסים להדביק את צעדי הוריהם בדרך לגן, סטודנטית יפה שסוחבת תיק גדול בדרך למעונות של האוניברסיטה, איש עם חליפה שצועק על הטלפון שלו. מיקו אוהב להאזין לשיחות של האנשים שמחכים בתחנת האוטובוס.

עוברי אורח ספורים חלפו על פניו במהירות. אף אחד לא עצר וחיכה בתחנה. שלושה אוטובוסים עזבו מבלי להעלות נוסע אחד. מוזר. אולי זה אחד מהחגים האלה שלהם, מיקו חשב לעצמו כשקפץ מהספסל והחל להסתובב בשכונה. את ויקטור הוא ראה מרחוק, כזה ג'ינג'י קשה לפספס.

"מה נשמע?", הוא שאל. מזמן לא שמח ככה לראות את ויקטור, אבל כשעובר עליך יום בודד כזה, אתה תסתפק גם בויקטור.

"וואלה, אחי, איזה קטע!", ויקטור ענה, "יש מלא אור, אבל עדיין לילה".

מיקו הביט בויקטור בתמיהה. ידוע שהוא לא היצור הכי חכם בעולם, אבל זה היה משפט טיפשי אפילו בשבילו.

"הבוקר עלה, אבל כולם עדיין ישנים… לא שמת לב?", ויקטור ניסה להסביר.

"אה, כן…", מיקו ענה, "אתה חושב שכולם ישנים? בגלל זה אנחנו פה לבד?"

"גם קיטי פה. פספסת אותה בכמה דקות", ויקטור ענה.

"אני לא מדבר עלינו…", מיקו התחיל להתעצבן, "אני מדבר עליהם".

"אה, כן, גם אני. עליהם. חוץ מקיטי". ויקטור ענה בחולמנות.

"אז מה שלומה?", מיקו הרים ידיים, הוא לא הבין על מה ויקטור מדבר.

"היא בסדר, מצאה הרבה פחיות של טונה. נתנה לי אחת, ליקקנו יחד את השמן. עוד יש לו טעם של דג, אתה יודע?"

"איזה יופי", מיקו ענה ביובש.

"כן, היא אוהבת אותי… עוד לא אמרה לי, אבל זאת הדרך שלה להראות את זה", חזהו של ויקטור הזדקף בגאווה.

"טוב, אני צריך לזוז", מיקו איבד עניין.

"ביי, נשמור לך גם שמן של טונה פעם הבאה", ויקטור קרא אחריו.

"לא צריך…", מיקו זרק מאחורי גבו והתרחק בצעדים זריזים. עוד מעט מתקיים המפגש היומי שלו ושל ציפורה, והוא כבר מתרגש. ציפורה הזאת, מתה עליו. היא מכירה אותו מהרגע שבו נולד וגר בקרטון. מה שאומר שהיא הכירה גם את כל האחים שלו, אבל העדיפה אותו. אין לו ספק. כל פעם שהם נפגשים היא מביאה לו הפתעה קטנה.

מיקו חיכה מתחת לבית שלה. הוא לא יודע בעל פה את הקוד לדלת כניסה. היא איחרה. כשכבר הגיעה זרקה לו חצי חיוך, וחצי קופסה של קוטג' על הרצפה, וברחה חזרה לבית שלה.

"היי, ציפורה", הוא קרא לה אך היא לא ענתה. "היי, בואי רגע", הוא ניסה שוב, כמעט בבכי, זה נשמע קצת כמו יללה. ציפורה הסתובבה לרגע, הביטה בו במבט עצוב ונעלמה.

"מה עובר עליה", מיקו שאל את עצמו. הוא נעלב מעט אבל ניער את עצמו ועזב את המקום. בטח שוב בעלה בוגד בה עם המזכירה שלו, מסכנה, חשב לעצמו. כדי לשפר את הרגשתו החליט ללכת לגינה. בשעה הזאת מגיעים כל הילדים לשחק בנדנדות. הוא מחבב במיוחד את מיה, את הצחוק המתגלגל שלה כשהיא מגיעה גבוה לשמיים ומצליחה לגעת בעננים. שקט מוזר קידם את פניו. הגינה היתה שוממת, חוץ מילד אחד שישב בעגלה, סבתא שלו ישבה על הספסל לידו. היא לבשה משהו מוזר על הפנים שהסתיר לה את האף והפה. הסבתא לא הרשתה לילד לצאת מהעגלה להתגלש במגלשה או להתנדנד או לטפס על הדג הגדול שרוטט על קפיץ אחורה וקדימה. הילד רצה לשחק ובכה הרבה, אך היא, במקום לתת לו קצת ליהנות – ברחה מהגינה. בדרך החוצה הוא החליק ידו על ספסל והיא עצרה והחלה לצעוק עליו בהיסטריה תוך שהיא מוזגת על היד שלו חומר צמיגי מבקבוק קטן ומשפשפת לו את הידיים בכוח. איף, הורידה לו לגמרי את המצב רוח. מיקו חיכה עוד קצת לרומי אבל היא לא באה.   

הבוקר עלה והלילה ירד. שוב ושוב ושוב. כל יום מיקו פגש פחות אנשים ברחוב. זה הזכיר לו סרט אימה שראה פעם על עיירה באמריקה הדרומית שכל תושביה נעלמו והשאירו מאחוריהם רק את הבתים, כמו מצבות כאלה לזכר האנושות. אולי ויקטור צודק? רק ליתר ביטחון, ובלי לגלות לו שהוא חשב שאולי הוא צודק, לילה אחד מיקו התעורר באמצע הלילה לבדוק. אולי כולם ערים עכשיו שכחושך, אולי יש איזה מסיבה שלא סיפרו לו עליה? הוא הסתובב קצת בשכונה, הציץ לתוך הבתים, בדק אם יש אורות בחלונות. לא. אין אנשים. אף פעם.

הימים עברו ומיקו התגעגע לילדים שהיו מגניבים לו קצת סנדוויץ' עם נקניק כשהאמהות לא ראו. בעיקר הוא התגעגע לנקניק. הוא אכל עכשיו קצת פחות טוב. הפרווה שלו נהייתה מדובללת מעט. גם ציפורה לא מביאה לו גבינה טרייה כמו פעם.

מיקו צעד לבדו על המדרכה הגדולה. בלי עגלות, או מקלות הליכה שיכולים להוציא לו עין. האוויר היה נקי, עשן האגזוז הסמיך של האוטובוסים נעלם. גם האוטובוסים. איזה כייף! העולם היה מגרש המשחקים הפרטי שלו. מיקו רץ, זינק על גדר וחזר למדרכה. מרחוק ראה חתול שחור וחתולה עצלה.

"היייייי", קיטי אמרה בקול מתפנק כשמיקו התקרב, ושמה יד על החתול שלצידה.

"מה שלומך?", מיקו אמר בנימוס.

החתול השני ענה לו בקול של ויקטור, "לא היה יכול להיות טוב יותר", תוך שהוא משלב זנבות עם קיטי. מיקו נתן בזוג החתולים הגרגרנים שלפניו מבט נוסף. זה ויקטור.

"מה קרה לך?", מיקו אמר בפחד.

ויקטור החל להסתובב סביב הזנב של עצמו. את קיטי זה הצחיק. מיקו התעצבן וצעק, "אתה לא ג'ינג'י! נעלם לך הכתום!".

"אה… כן, קצת אבק… לא נורא. מזמן בני האדם לא באו לנקות פה", ויקטור הרים כתפיים.

"יותר טוב ככה, שלא יבואו!", אמרה קיטי.

פעם היא לא היתה אומרת משפט כזה. וגם לא היתה מסכימה להיות חברה של ויקטור. היתה לה משפחה של בני אדם, ואיך שהם פינקו אותה… ליטפו אותה כל היום מול תוכניות בוקר שמלמדות מתכונים לארוחת ערב, תוך כדי ארוחת הערב, אפילו למיטה הרשו לה להיכנס בלילה. אבל לפני כמה שבועות, זרקו אותה לרחוב. לא נתנו לה הסבר. כלום.

"גם אתה לא נראה כתמול שלשום", ויקטור אמר בחשיבות, מטעים מילים זרות לו.

"כן… אני בדיאטה חדשה. מפחית בלקטוז", מיקו הודה בעצב קל.

"גם אותך נטשו, אה?", קיטי שאלה בעוקצנות.

מיקו רצה לצעוק עליה ולומר לה שאם לא היתה כזו מעצבנת אולי לא היו מעיפים אותה ככה מהבית, אבל אז הוא עצר. בפעם הראשונה הוא הפנים שהתשובה היא… כן. מי צריך את הציפורה הזאת, הוא חשב לעצמו, ואמר: "אנחנו לא צריכים אותם".

"עדיף בלעדיהם", ויקטור הסכים, "בלי המכוניות המפחידות שלהם נראה לי שאוכל לחיות לא רע גם עם 2 נשמות…", ויקטור צחק.

מיום ליום היו פחתו האנשים ברחוב, ורבו חיות אחרות. עכברים, כלבים משוטטים, מקקים טיילו בהנאה בטיילת או בחצרות הבתים. מכולם, בלי צל של ספק, חתולי הרחוב משלו בעיר. חבורות של חתולי רחוב היו מפחידים גם כלבים גדולים. בני האדם הסתגרו בבתים ולא ידעו שבחוץ מתחוללת מהפכה.

מיקו הלך והתכער מיום ליום, מקצת מפרוותו נשרה, היתה לו קרחת קטנה בעורף ואחת גדולה ליד הבטן. הוא נאלץ לגשש אחר זבל בפחים, כמו סמי וסוסו הפושטקים שתמיד סלד מהם. שריטה עמוקה מעל העין שיוותה לו מראה מאיים. הכל בגלל פחית שימורים שלא ראה כשחפר עמוק בפח של סוקולוב 14. עכשיו יש לו צלקת לכל החיים. ויקטור קיפץ בחשש בפעם הראשונה שראה את מיקו אחרי שזה קרה, אבל מיקו חשב שזה סקסי. הוא הרגיש גבר גבר. מלך השכונה. הוא פסע זקוף, הליכה חלקלקה. גם כשירד לכביש לא חשש לרגע שמישהו יגיח מולו ויפריע את המצעד המלכותי שלו.
בצהריים, בשעה הקבועה, הוא נח על הספסל הכי טוב בשכונה, זה שבדרך כלל היה תפוס על ידי הזקנים והפיליפינים שלהם.
בערב קפץ לתצפית על ענף בעץ שניצב בכניסה לגן המשחקים הנטוש. הוא הביט מלמעלה על בני האדם שפעם שלטו ברחובות, והתרוצצו עכשיו כמו עכברים.  

כתבו לי!
מה תעשו אם תפגשו את מיקו בסמטה חשוכה? האם תיזהרו עכשיו מהפח בסוקולוב 14? בא לכם חתול ג'ינג'י?
האם הסיפור המתיק לכם את הקפה?
נפגש בהשראה הבאה,

עדי.


נעים להכיר!
עדי ארצי שלו, עיתונאית, בלוגרית וסופרת.
אוהבת לצאת להרפתקאות, נהנת לכתוב, וממש כאן משלבת בין השניים. נראה לי שסך הכל החיים יפים אם יש זמן להבחין בזה. פה אנסה בכל יום מחדש. נשואה לתום המקסים ואמא לאילה הנפלאה.

Chick List למייל שלך!
אדם הלך לאיבוד ועדי ארצי שלו
רוצים לקרוא את "אדם הלך לאיבוד"?
מוצרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיעניינו אותך...

גלילה למעלה


אז... שנשאר
חברים?

רוצה עוד השראה?

טיולים שווים, טיפים לחיי יצירה וכתיבה ועוד דברים טובים למייל שלך.
מה רע?