אתם תקועים בבית כל היום, אחד עם השני, איך זה משפיע על הזוגיות?
"אחד משני תרחישים אפשריים במציאות החדשה הזו", צחקה יועצת זוגית באחד הערוצים שמשדרים חדשות רעות כל היום, "או שיהיה פה בייבי בום מטורף או שמדרגות הרבנות יהיו גדושות באנשים שרוצים להתגרש".
באיזה סטטיסטיקה אנחנו נהיה צחקתי אל בן זוגי? אנחנו עוד לא מוכנים לעוד בייבי, וגם לא מוכנים להתגרש.
מאז נכנסה לחיינו בסערה הקו קו קורונה כבר כמה שבועות הוא עובד מהבית. אני עובדת בבית. בחל"ת. בדרך כלל כששנינו היינו נשארים יחד ליום עבודה מהבית, זה היה מעין יום חג עבורנו. אכלנו יחד צהריים, דיברנו קצת על כל הדברים האלה שבדרך כלל אין זמן לדבר עליהם או שכבר עייפים לדסקס בהם בלילה. עכשיו כל יום הוא יום חג, או, כל יום הוא עוד יום שנשארים בו בבית.
אז איך עברה עלינו התקופה הזאת?
בשבוע הראשון, מה אומר, היתה אידיליה. בישלנו זה לזו מטעמים, תום מפנק במאפינס בננה – נוטלה ואני הכנתי פשטידה גבינתית במיוחד. התחלנו לראות יחד סדרה חדשה, אחרי שכבר הרבה זמן לא מצאנו סדרה ששנינו מתחברים אליה ("למה נשים רוצחות", הצליחה להעביר לנו בכייף שעה נחמדה בערב, יחד עם תה והמאפינס בננה ההם).
היו גם קשיים, הקושי המובן מאליו היה שצריך להעסיק את אילה, בת השנה וחצי שלא ממש יכולה להיות ימים שלמים בבית בלי להתחרפן. יצאנו איתה לטיול בשכונה, ובבית נהננו לתלות יחד כביסה, לקפל אותה, שוב לקפל. שוב לקפל. אחר כך הוזמנתי לשעת תה וכשנמאס לתרגל הורות טובה אפשרתי לה לראות ביו טיוב סרטונים טיפשיים.
בסיומו של השבוע הראשון סיכמתי את היומיום החדש שלי ככה:
המצב הזה יוצר המון לחץ. אני רוצה להספיק דברים, להישאר פרודוקטיבית, אבל חייבת להיות גננת. בכל זאת, תום עובד ואני ב"חופשה". הסבתות עוזרות לנו קצת, אבל זה לא מספיק בשביל שהלחץ בחזה ירגע. יוגה קצת עוזר. אבל גם לתרגל יוגה כל יום דורש זמן! (כתבתי פוסט על אמהות וקורונה כאן)
שאלתי את עצמי בסופו של השבוע ההוא כמה זמן ימשך המצב הזה? האם יהיו עוד החמרות? עוד איסורים? מתי אקבל שעה לעצמי? כמה זמן הדייט הכי מלהיב של תום ושלי ימשיך להיות פרק של איזו סדרה בסלון.
בתוך כל הבאלגן גיליתי גם משהו על עצמי, משהו עליו, משהו עלינו.
גיליתי שאני פחדנית משחשבתי, שיש לי הרבה שאלות, שאי הודאות שנכנסה לחיי משפיעה עלי מאוד. שיותר מדי חדשות רעות יכולות לחרפן אותי – שאולי קל להשפיע עלי משחשבתי.
תמיד חשבתי שאני אמיצה, לוקחת סיכונים, יציבה אל מול טלטלות החיים ויכולה לנווט את דרכי להצלחה וביטחון גם בזמנים קשים. אבל מה אומר? אודה ולא אבוש בכך, הקורונה הזו טרפה לי את החיים, טרפה את הקלפים, וגיליתי שאני פחדנית משחשבתי (אני חוששת לבריאות המשפחה שלי, חוששת משלטון שיגביל את החופש שלי – גם אם זה נחוץ כרגע, יש בזה משהו שמערער על המציאות בחברה דמוקרטית שאנחנו מורגלים בה, חוששת מהזמן הארוך שעלי להעסיק את אילה ולבדר אותה בתנאים מוזרים). ובעוד שאני חוששת מכל דבר קטן, תום נהיה עמוד התווך שלי. זה שיודע את התשובות לכל השאלות, שמחרף נפשו והולך לצוד לנו מזון בסופר הגדול, זה שמרגיע אותי.
כן, בזמנים רגילים הדינמיקה הזוגית שלנו אחרת. אני זו שדוחפת לעשות כל הזמן דברים, והוא זה שרוצה קצת לנוח… אני חסרת מעצורים והוא ממתן אותי והורס לפעמים את התוכניות שלי. אבל עכשיו הוא החזק ואני עם כל הרוח והצלצולים שמסביב אני מוצאת את עצמי רוצה להיות בשקט ולשמוע ממנו הסברים. כי כשהפרשנים מלחיצים במשך שעות, תום מסכם במשפט ומזכיר, "אלו רק הצעות". וכשלכולם מסביב יש מבט קודר אני שומעת אותו צוחק בשיחת ועידה עם איזה חבר.
ויכול להיות שאני מדברת עוד קצת מוקדם, אבל בינתיים הקורונה הזאת גרמה לי לאהוב אותו יותר. ובכל אופן, אני מבטיחה להמשיך ולעדכן..
ובכן… נריץ את שעון הזמן חודש וחצי קדימה.
היום, חודש וחצי אחרי אני יכולה לעדכן שאכן היו החמרות, והפרשנים התמידו בחדשות הרעות, וש… בסוף גם תום נשבר, ורבנו. כל אחד חשב שהוא צודק. הסתגר בתוך עצמו, והחמיר את הבידוד וולונטרית. בסוף התאפסתי על עצמי, הפסקתי להתמקד בחששות, שינסתי מותניים והתחלתי להתנהל בצורה הכי טובה שיכולתי במציאות החדשה.
הצלחתי להנות מהבילוי עם התינוקת החמודה שלי, שהתפתחה המון בחודש האחרון. אוצר המילים שלה גדל כל כך שממש ניתן לנהל איתה שיחות עכשיו. כשאת כל היום בבידוד – זה נחמד לנהל שיחה עם הייצור הכי אופטימי בסביבה. המשכנו לבקר את סבא וסבתא כשניתן, סידרתי את הלו"ז סביב שעות השינה של התינוקת, והתחלתי לעבוד הרבה בלילות ואפילו הצלחתי לעשות המון דברים!
בראש ובראשונה סיימתי לערוך את הספר הראשון שלי, עשיתי כביסה של כל (!) הסוודרים שהיו לי בארון, השתתפתי בסדנאות וקורסים אונליין, כתבתי סיפורים קצרים לתחרויות כתיבה, השתדלתי לעשות ספורט לפחות שלוש פעמים בשבוע וכמעט הצלחתי להכין סוף סוף את האלבום לופה ההוא…
יש לי עוד כמה דברים להספיק, ובינתיים השגרה החדשה נמשכת. הפעם, שלא כמו שהיה לפני חודש, אני די אופטימית שאצליח לעשות.
ומה עם הזוגיות? אופס נראה שהיא קצת נשכחה. אולי כדאי שגם בשבילה אתחיל לפנות שוב קצת זמן? הפתעתי את עצמי בחודש החולף בהצלחות קטנות, אנסה לעשות זאת שוב בחודש הבא. בחייאת זום זום, סוגרת את הלפטופ והולכת לקבוע לנו דייט בסלון.
ואיך אצלכם? טוב יותר? רע? לא נורא? שתפו בתגובות אל תתבודדו עם המחשבות 🙂
